כתב סופר אבן העזר קמט

ונעתק עצמינו ונשית פנינו לבאר אם אמתלא מועיל בנידון שלפנינו הנה מעכ"ת נ"י באו סתומים ולא הודיע לנו איזה אמתלא שנותנ' אם אמרה שאמרה כן כדי להוציא עצמה מבעלה משום שעיניה נתנה באחר או משום קטטה שבינו לבינה, או שנתנה שום אמתלא אחרת, ולכן צריך אני להאריך לבאר ב' אופנים הללו וד' יאיר עינינו

הנה הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' כ' אשת כהן שאמרה נבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה ה"ח אסורה לכל כהן שבעולם אח"מ בעלה שהרי הודה שהיא זינתה ואסרה עצמה ונעשית חתיכה דאסורה, והראב"ד כ' אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונ' ואם אמרה אח"מ בעלה שלא אמרה אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת, והה"מ כ' דאפשר דאין לסמוך על אמתלא זו כיון שלא הי' הבעל מחויב להאמינה ולגרשה אין דברי' כלום והנה מרמב"ם אין ראי' דס"ל דלא מהני אמתלא, רק קצת נראה מסתימת דבריו דאפילו אמתלא ל"מ, וכן נראה מדכ' הה"מ ואפשר דאין לסמוך משמע דאין מהרמב"ם ראי' דס"ל דל"מ אמתל' ולכן כ' רק אפשר יש לדחות מה דפשיטא לראב"ד דמהני אמתלא כזו. וראי' זו שהביא הה"מ מדלא אפלוגי גבי תרומה אם נותנת אמתלא ראי' זו קלושה דדבר שאצ"ל הוא דאמתלא בכ"מ מהני וגם הה"מ הרגיש בקלישות ראיתו, ולכן כ' אפשר והב"ש וח"מ סי' ו' כתבו דאיכא פלוגתא אם מהני אמתלא בין הראב"ד להה"מ מדלא כתבו בין הראב"ד להרמב"ם נראה דס"ל דאין מרמב"ם הכרח דס"ל כהה"מ דאפשר פשיטא לי' כראב"ד ולא חש לכותבו ולכן כתבו דהה"מ וראב"ד חלוקים בזה, ובאמת גם הה"מ לא כ' רק אפשר, ולכאורה לדינא שבקי' ספיקתו של הה"מ ממה דפשיטא לי' להראב"ד דמהני אמתלא

אבל יש אתי מקום להוכיח דרמב"ם ס"ל דל"מ אמתל' וסמך על סתימת דבריו דאח"מ אסורה לכל כהן ומנא אמינא מדלא כ' הרמב"ם פ' כ"ג מאישות הלכה י"ח אמרה לו אשתו שזנתה שאסורה שאסור הבעל להחזירה אי גרשה בזמן מן הזמנים מחמת קטטה משום דשווי' נפשה חד"א, כמ"ש שם דאבדה כתוב' כיון שהודי' בזנות, ודוחק דסמך בזה על מ"ש בהלכות איסורי ביאה באשת כהן דהו"ל להקדים דין זה בהלכות אישות ולא לאחר ולסמוך על המאוחר, וצ"ע לכאורה, ונ"ל מזה דס"ל לרמב"ם דגם אמתלא שאמרה כן כדי להוציא נפשה מבעלה ל"מ. ולפי שדייק הב"ש סי' ו' דבאשת ישראל דהועילו דברי' להפסיד כתובתה מיה' גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא ואם הי' כותב הרמב"ם דין זה דאסורה לאח"מ לכהן או לבעלה אחר גירושין ומסתים לן דאפילו אמתלא ל"מ ה"א דוקא בא"י דהועילו דברי' לכתובה לכן ל"מ אמתלא ולא ידענו עדיין גבי א"כ שאומר' נאנסה, ולכן כ' דין זה באיסורי ביאה גבי א"כ ותדע כ"ש וקו"ח בא"י בטענת שזינתה ברצון דמפסדת כתובתה דל"מ אמתלא. ויש לדחות ראי' זו ע"ד פלפול קצת, והנה הראב"ד כ' אע"פ שאמר דבר חכמה וכו' והה"מ מביא סוגי' דשלהי נדרים דאמר רבא ומודה ר"ש שאסורה לאח"מ בתרומה הגם שבחיי' היתה מותרת, וה"ה ודאי להנשא לכהן דמ"ש. וצ"ע על הראב"ד שכ' שאמר הרמב"ם דבר חכמה איזהו חכמה מצא בזה הוא דבר דמוכח מתוך הסוגי'. ונ"ל עפמ"ש בשעה"מ הלכות אשות פ"ט הלכה ט"ו ד"ה שוב אח"ז רב וכו' שנתקשה על שיטת הר"ח שבתוס' דהיא אינה מוזהר' עליו מ"מ איך מכריח אותה להיות עמו הא לפי דברי' עוברת על ל"ע ורצה להוכיח מזה דליכא בזה משום ל"ע כיון דלדידי' מותרת, שוב מביא דבש"מ מקשה ומתרץ דל"ע ליכא שבע"כ נבעלת לו ומה בידה לעשות עיי"ש. והנה לכאורה לשיטת הבא"מ דהיא אינה מוזהרת עליו מותרת לכהן אח"מ בעלה אמנם למ"ש שעה"מ הי"ב גם לשיטת הר"א אסורה להנשא לכהן משום לפני עור, וכ"ז שהיא תחת בעלה בע"כ נבעלת ליכא משום ל"ע דאין היא מכשילתו דא"א להנצל ממנו, אבל להנשא לכהן לכתחלה בודאי אסורה כיון שיודעת בעצמה שמכשלת אותו כנ"ל ברור

ולפ"ז י"ל שזהו מ"ש הראב"ד אע"פ שאמר דבר חכמה זו היא דבר חכמה שאינו מפורש בש"ס נדרים שם אלא דשווי' נפשה חד"א לענין תרומה, אבל להנשא לכהן ליכא איסור דידה דאינה מוזהרת אלא דס"ל לרמב"ם והראב"ד הסכים עמו דאסורה לכהן משום לפני עור וזה חידש דין דה"י מקום לומר דליכא ל"ע כספיקת שעה"מ וזהו דבר חכמה שהודה לו הראב"ד כנ"ל. ולפ"ז אדחה ראי' דידי מדאיחר וכ' הרמב"ם דין זה דאסורה לכהונה בהלכות איסורי ביאה ולא אקדמי' וכ' בהלכות אישות ולסמוך בא"ב על מ"ש באישות, משום דבא"ב טובא קמ"ל דאסורה משום ל"ע הגם שאינה מוזהרת, אבל אי הי' כותב דין זה דאסורה לכהן אח"מ בעלה בהלכות אישות עדיין לא ידענו הך חידוש דין של א"ב דבטענת רצון גם היא מוזהרת ואנחנו לא נדע מזה בטענת אונס שאינה מוזהרת דאסורה לכהן לכן כ' דין זה בהלכות א"ב ומינה בטוענת שזינתה ברצון דכ"ש הוא יעיין. המורם מזה דאין ראי' דרמב"ם כהה"מ ס"ל דל"מ אמתלא וכבר כתבנו דגם הה"מ עצמו לא כ' רק אפשר וראיתו חלושה הי' לנו למנקט להקל כפשיטתו של הראב"ד, ובנידון שלנו דהיא תחתיו דא"א לשוי' נפשה חד"א יהי' מאיזה טעם שיהי' אלא משום דאיכא רגלים לדבר דחידש התה"ד דנאמנת וחידש דינו וראיותיו צריכי' חיזוק וכבר הבאתי כי הרא"ה והריטב"א בכתובות מפורש כ' דלא כוותי' יש לנו לסמוך עכ"פ כשנותנת אמתלא כדי להוציא נפשה מבעלה אמרה כן על פשיטותו של הראב"ד כנ"ל לכאורה

שבתי וראיתי דנהפוך הוא בנידון שלנו גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא לפמ"ש הב"ש סי' ו' דכל דהועילו דברי' אפילו במקצת כמו בא"י שמפסדת כתובתה גם הראב"ד ס"ל דל"מ אמתלא א"כ בנידון שלנו דהועילו דברי' להפסיד כתובתה, ולא לבד להפסיד כתובתה אלא שנאמנת ונתקבלו כל דברי' ע"י שיש רגלים לדבר גם לראב"ד ל"מ אמתלא, והיינו אמתלא שמשו"ה אמרה כדי להוציא עצמה מבעלה, אבל אמתלא דעלמא כ' הב"ש דמהני אפי' להה"מ, ונראה אפי' נתקבלו דברי' במקצת ואפי' בכולו מהני ככל אמתלא דעלמא דמהני אפילו נתקבלו דבריה, אבל אמתלא כדי להוציא עצמה מבעלה ל"מ אפי' להראב"ד כן נראה דברי ב"ש הנ"ל ועיין

אלא דבאמת אם כי נראי' דברי ב"ש מלשון הראב"ד שכ' הואיל ולא נתקבלו דברי' כלל משמע אבל נתקבלו אפי' רק במקצת ל"מ אמתלא ועיין נב"י קמ"א סי' ח'. אבל טעמא בעי למה כשנתקבלו דברי' לא תועיל אמתלא הא באומרת א"א אני שנתקבלו דברי' מהני אמתל' ומשם מביא הראב"ד עצמו ראי' וכן הקשה בנב"י ומ"ש שם בישוב כוונת הראב"ד רחוקים דבריו במח"כ, ואני בעני' הכינותי בתשובה א' ישוב המיישב דעת ושם הארכתי וכאן אקצר ואוסיף קצת נופך, הנה הה"מ כ' דאפשר דל"מ אמתלא כזו שאין לסמוך על דברי' דהא בעלה לא הי' מחויב להאמינה ולגרשה וסיי' ואע"ג דקושטא דמלתא דאנן לא מהימנינן לה ה"מ לגבי בעלה כדי שלא תהי' אשה נותנת עיני' באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל לאחרים ודאי אסורה דומי' דתרומה עכ"ל, וצ"ל כיון שאין אנו מאמיני' לה משום שמא עיני' נתנה באחר, הגם שהיא אומרת שאסורה לו תלינן שמשקרת משום עיני' נתנה, איך לא נאמין לה כשאמרה שאמרה באמת כן משום שנתנה עיני' באחר: וי"ל הה"מ הרגיש בעצמו בזה ולכן האריך ומתרץ וממתיק דבריו במ"ש הגם דלא מהימנינן לה וכו' כדי שלא תהי' אשה נותנ' עיני' באחר כוונתו בודאי בתחלה שהי' אשה נאמנת ראו בחכמתם כי כל אשה תהי' נותנ' עיני' באחר להוציא עצמה מבעלה ובזתה נפשה כי לא נכנסה לבית הספק דידעה שתאומן והוצרכו לגזור אומר שאינה נאמנת עד שתביא ראי' ומאחר שכבר תיקנו שא"נ שוב אם אשה אומרת טמאה אני ראוי' להאמינה גם אם לא ידעי' הדין דלאו דינא גמירא דאינה נאמנת מ"מ ג"כ לא ראתה שנאמני' ולא תבזה נפשה מספק שמא תאומן וראוי' להאמינה אלא אם נאמין לכ"א שוב יחזור הדבר לקלקולא כל אשה תאמר כן, לכן תקנו תקנה לעולם שלא תאומן לעולם, ומדויק לשון מתני' שלא תהי' אשה נותנ' עיני' וכו' ול"א שמא נתנה עיני' זו הבאה לפנינו באחר, וכן הוא לשון הרמב"ם בהלכות אישות והוא לשון מתוקן, ונ"ל דרצה בזה הגם אחר שתיקנו שא"נ כל אשה שבאה לפנינו אין נחוש כ"כ שעיני' נתנה ונכנסה לבית הספק לבזות נפשה מ"מ אמרו שא"נ כדי שלא תהי' אשה אחרת נותנת עיני' אם תראה שהאמינו לזו, וא"א להאמין לזו היום ולמחר לאחרת לא נאמין, וכ"ז לענין נאמנות, אבל כשבאה ונותנ' אמתל' שמשו"ה אמרה כדי להוציא נפשה ס"ל להה"מ דזו אמתל' רחוקה שתכניס עצמה לבזות נפשה מספק כיון שהדין שא"נ, וגם אם לא ידעה בירור הדין מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא לא תאומן, וזהו שכ' הגם שאין מאמיני' לה לגבי בעלה כדי שלא תהי' אשה נותנת עיני' באחר היינו כדי שלא תהי' אשה אחרת נותנת עיני' באחר אם תראה שהאמינוה לזו, לכן גם לזו לא האמינו בע"כ משום תקנתא, אבל האמתלא שמשו"ה אמרה לן לא מהני כיון שאין מאמיני' לה ואין הבעל מחיוב לגרשה כנ"ל בכוונת הה"מ ברור.