כתב סופר אבן העזר טו

ומנשקין זה את זה, והבעל אמר דקי' לי' בגוי' כי העד ירא אלוקי' מאוד ובוודאי לא שקר באמונתו וקמאמין להעד אחד, ואם בכל זאת יתירו לי הרבנים לדור עמה מה טוב ומה נעים לו, ואם לאו למה יתן כתובתה ונדונייתה כי הוציא הוצאות הרבה על נישואין והכסף אפס ממנו, והנה האשה הכחישה את הכל בפניו, ואמרה שבאותו הפעם שחזרה אליו בא אלי' בלילה, כי לא פרסה נידה ולא אמרה אליו כלל שטמאה היא, וגם את העד אחד הכחישה בפניו, כי שקר ענה בה ומעולם לא היתה לבדה עם פינאנץ ולהד"מ, ותובעת היא את כתובתה ונדונייתה שהכניסה לו זו המה טענותיהם לפני, ואמרתי אז בלבבי כי טוב הדבר ביותר לעשות פשרה ביניהם בתביעת כתובתה ונדונייתה ולהפרידם זה מזה בגט כריתות ולא עלתה בידי מחמת תביעות כתובתה ונדונייתה, ואחרי ששה חדשים עוד הפעם קרבו משפטן לפני ולפני הרב דמדינה, והיו טוענים הבעל והאשה כבראשונה דברים כהווייתן בלי שום שינוי וחילוף וגם אז הפעם לא עלתה הדבר בידינו לפשר אותם מחמת הכתובה ונדוניא ונשארו נפרדים זה מזו מיום אשר שבה אל בית אביה עד כה, והנה בשבוע העברה שמעתי שנתפשרו הזוג יחדיו, וכפי הנשמע לי מאישים נאמנים נתן אבי האשה כמה מאות זהובים לבעל האשה למען ידורו יחד ונתווך השלום ביניהם ובזה שבה האשה אל בית בעלה וישבה תחתיו, וכאשר שמעה אזני כן, שלחתי אחרי בעל האשה ושאלתי אותו איך שנתפייס ונתפתה עתה ונהפך לאיש אחר ממחשבתו הקדומה שאמר שהיא אסורה עליו מחמת דאישתהי עיבורה ערך י"א חדשים, וקמאמין להעד אחד המעיד בדבר המכוער וקמשוי' אנפשיה חתיכה דאסורא לפי דבריו, והשיב הבעל כי מחמת שנאת המריבה וקטטה שהיה ביניהם לא רצה עוד לדור עמה, ומחמת שרצה לפטור את עצמו וכתובתה ונדוניתה טען כן שהיא אסורה עליו מחמת שלא בא עליה מיום שברחה ממנו בפעם הראשון, ועתה כאשר כבר עבר זעמו וקצפו ממנה מודה הוא על האמת שבא עליה בחזירתו לביתו ומן אותו הפעם שחזרה אליו לא אישתהי עיבורה רק ט' חדשים ומחצה אשר כן דרך רוב נשים וגם אינו קמאמין להעד אחד בדבר מכוער ובכן נתרצה ונתפייס לה, עכ"ת השאלה, יורינו רבנו גאון עוזנו ותפארתינו אין לדין בנדון זה אם להתירה להבעל לדור עמה או לא

תשובה ו

יוצר הרים, בין המצרים, קרן עמו ירים, ובתוכם ידידי הרב המאוה"ג מלא עתיק מורג חרוץ בעל פיפיות גן ההדסים כש"ת מו"ה משה פירסט ני' אבדק"ק מאראש וואשארהעלי והגליל יע"א

מכתבו מגלה מזה ומזה היא כתובה הגיע לידי בעת דטרידנא טובא נוסף על טרדות התמידים, וכמעט א"א לי להפנות לשום עיון היטיב להלכה ולמעשה, ולהשיב פניו ריקם לגמרי לא בעינא, ובני הבח' החתן ני' נצחני לשום עין עיונו מעט על שאלתו לדרוש לו סמוכים בתורה, ופניתי מעט זמן להשיב מפני כבוד בקוצר אומר

הנה הרמ"א סי' ד' נקיט להלכה כשיטות רוב ראשונים דפסקו להא דרבה תוספאה, ולא חש לשיטת תוס' דיחידאי היא כמעט ומהרי"ק חיזק הלכה זו מסברותיו דאפי' מאן דפליג על רשב"ג בשהה ח' ימים, מ"מ מודה להא דרבא תוספא ואחד מן הטעמים הוא משום דיש לה חזקת צדקות וחזק' כשרו' לבעלה, אלא דהרמ"א בשם תשובת מיימוני כ' היכא דאיכא דבר מכוער כל כי האי לא אמרינן אשתהי ולפי הנראה מדברי מעכ"ת ני' כי יש בכאן דבר המכוער ממש המבואר בסי' י"א שהי' יחוד וחיבוק ונישוק וכדומה, אלא שלא הי' רק ע"א דמבואר בסי' הנ"ל דאפילו מהימן לי' אינה נאסרת עליו אפילו איכא תרתי קלא דלא פסיק ועידי כיעור וכ"כ בתשובת מהר"ם הלכות אישות בתחלה, דאפילו מהימן לי' לא נאסרת רק באומר זינתה ומשמע שם אפילו באשתהי אינה נאסרת כה"ג רק בעידים, אלא לבסוף כ' דבאשתהי כל אנפין שווין דנאסרת בעידי כיעור לחוד, ואפילו בע"א אם מהימן לי', וסתר עצמו ממ"ש בתחלה וכבר עמד בסתירה זו בתשובת הרמ"א סי' י"ב וי"ג, ומתרץ דווקא בנדון שהי' שם שהי' כמה אומדנא וריעותא שזינתה בזה ס"ל למהר"ם דנאסרה ע"פ עד אחד וכן כ' בתשובת מהר"ם סי' פ' נראה מדבריו דבע"א בדבר כיעור ומהימן לי' כבי תרי אמרינן אשתהי, ודווקא כשיש עוד אומדנא בלאו"ה כי כל האי לא אמרינן אשתהי, וא"כ בנידן שלנו דליכא רק ע"א בכיעור וליכא עוד אומדנות המוכיחות שזינתה, והא שראתה דם בימים שבינתיים לאו הוכחה היא כמ"ש בנוב"י קמא סי' ס"ט, ובלאו"ה נ"ל דבעי דווקא אומדנא שזינתה דהיינו כמו התם שהי' ריעותא שדברו בה שזינתה, אבל מה שראתה דם אינו מענין זנות, רק אנו נאמר דלא שכיח לראות דם אם היתה מעוברת וע"כ שזינתה, ועיקר כמה שכתב הנוב"י דשכיח ושכיח עוד יש לעשות סניף בנידן שלנו כיון שהיא מכחשיתו, דרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז העלה הא דמהימן לי' דווקא בלא הכחשתה, ודייק כן מרש"י קידושין דף ס"ו ולא מכחשתו עיי"ש, ובאמת שבתשובת מיימוני מוכח אפילו במכחישתו ס"ל שנאסרה דכך כתב שם דכתובה אינה מפסדת כיון שמכחישתו להעד, אבל אסורה לבעל, מ"מ יש לנו לעשות סניף תשובת הרשב"א דס"ל אפילו באומר זינתה ומאמינו והיא מכחשת דלא נאסרה, ויש לנו עכ"פ לעשותו סניף אם עד אחד מעיד רק בדבר מכוער, ועיין שו"ע סי' קע"ח וב"ש שם ועוד הרי שם בתשובה כ' הרשב"א דהיכא שיש קטטה בינו לבינה. אין נאמן לומר שמאמינו, ומובא בהג"ה רמ"א סי' קע"ח ובנידן שלנו הרי קטטה גדולה ורבה היתה ביניהם אינו נאמן לומר שמאמין לע"א ולמעיי' ברשב"א דווקא בקטטה שמהדר לגרשה כמו דאיתא ביבמות קטטה בינו לבינה כגון דאמרה גרשתני והא דרמ"א נקט סתם קטטה אפשר משום דבלאו"ה יש דיעות בזמן הזה דאינו נאמן לומר דנאמנת עליו משום חדר"ג ומ"מ לא בעינא לסמוך על זה לחוד וגם לפמ"ש רשב"א שם, וכן מהרי"ק שורש פ"ב דווקא במאמין לו מקודם בכל דבר ורגיל עמו ויודע ומכיר בו כמו קים לי' דבת ר"ח דכתובות, אבל אם מאמין לו רק משום שהוא מוחזק לו לאיש כשר ומהימן לא נאמן שמאמינו בזה, וראיי' מדלא סמך על ר"פ כמו בת ר"ח, ובל"ס הי' מוחזק לו לאיש נאמן מזה חזינן דדווקא כמו בר"ח דקים לי' תמיד עיי"ש, ובנידן שלנו כמדומה לא כן הוא רק שמוחזק לי' לאיש כשר ונאמן סתם ונוסף על כל זה אמתלא שלו שחוזר בו ששקר ענה ואינו מאמין להעד, ובאמת באמתלא זו יש לדין טובא כיון ששחדו אותו בממון שנתן לו חמיו לחתנו כדי לדור עמה ונראה קצת טעם לחזרתו, ומ"ש מע"כ ני' דהוי כעביד מעשה כיון שאמר כן כמה פעמים בב"ד לפמ"ש הש"ך כל שיש בו צורך למעשה מהני אמתלא, וכאן נמי הכי הוא שהוצרך אותו דבר להגיד בב"ד כדי שיהי' פטור מכתובתה ומכל עניני ממון ליתן לה לפי דעתו, ולאפס הפנאי א"א להאריך במקום שיש להאריך בפרט זה, ויש לנו אריכות במק"א באמתלא כזו, מ"מ כאן אין אנו צריכים לכך רק לסניף וצירוף בעלמא דרויח לנו במ"ש בלאו"ה

ולרווחא דמילתא נ"ל לברר עוד, הא דצידד בתשובת מיימוני להחמיר בע"א בדבר מכוער דנאמן עליו דכולי האי לא אמרינן אשתהי י"ל דאפשר ס"ל לעיקר דלא כרבה תוספאה רק כשיטת תוס', דרוב לא אשתהי, או דמספקא לי' לדינא, ומ"מ סומך לומר אשתהי משום ברי שלה בצירוף חזקת כשרות שלה וחזקת צדקות, אם אין עד אחד שמעיד בדבר מכוער ונ"ל דר"ת קאי בשותקת ובהא לא קיי"ל כוותי' כאשר צידד הנוב"י סי' ס"ט דכן משמע מרבה תוספאה, ועכ"פ י"ל דהחולקים עליו, בכה"ג מודים והעיקר שסומכים על ברי שלה, ולכן כשיש עד אחד דמהימן לי' נגד ברי שלה החליט להחמיר כיון דגרע ברי שלה אצל הבעל משום דמהימן לי' כבי תרי, אבל לפי דפסק הרמ"א כשיטת רוב ראשונים דס"ל דרבה תוספאה הלכתא הוא וקאי בסי' ד' על הוולד ולא התנה דווקא באומרת ברי לי, וסתמא כפירושו אפילו אין האם לפנינו לשואלה שהיא אלמת וכדומה, מ"מ מכשירים הוולד דקיי"ל דליכא רובא דלא אשתהי. ונ"ל כדי להכשר אותה ואומרת ברי נאמנת אפילו נגד עד דמהימן לי' כיון דעיקר הדבר שאמרה אשתהי אינו נגד הרוב ואפילו בלא ברי תולים באשתהי, מהני ברי שלה אפילו במקום עד דאמר דראה דבר מכוער, ואפשר אפילו באיכא תרי עידים י"ל דתולין באשתהי, ועכ"פ בליכא רק עד אחד יש להקל, והא דכ' הרמ"א הך דתשובת מיימוני משום דאיירי שם לענין הכשר הוולד ובאינה טוענת ברי, ועוד אף אם נימא דאפילו טענת ברי של האם לא מהני לוולד כדמשמע לכאורה מסתימת הרמ"א דמשמע בין טוענת בין אינה טוענת שווה דכל דליכא כיעור מכשירים הוולד, וכל דאיכא כיעור לא מכשירים, י"ל בכ"ז כשדנים רק על הכשר וולד, אבל לגבי דידה איכא עוד צד להקל מטעם ספ"ס דאת"ל זינתה שמא באונס, הגם דספק אונס גרוע הוא דרוב ברצון, מ"מ מצרפים לספ"ס כדאיתא בסוג' דפתח פתוח ובתוס' שם, וכ"ז לגבי דידה, אבל לגבי וולד ליכא רק ספק אחד דאם באונס או ברצון ליכא נפקותא לגבי הוולד, דמ"מ אסור לבוא בקהל ונ"ל דוודאי למאן דל"ל הא דרבה תוספאה, דרוב אינם אשתהי ליכא ספ"ס לגבי דידה, דאפילו אי נימא דרוב לא אשתהי ג"כ אינו רוב גמור וברור מדאוריי', וכן נראה דלא יחלקו כל כך הפוסקים דל"ל דרבא תוספאה פלוגתא רחוקה על הפוסקים דס"ל הא דרב"ת מ"מ כה"ג דנגד כל אחד מב' הספיקות איכא רוב, אפילו רק רוב גרוע לא מצרפינן לס"ס, דעד כאן לא כ' תוס' רק בדאיכא רוב אחד שקול ממש, ובמקו"א הארכתי בענין זה, וכ"ז למאן דס"ל דרוב לא אשתהי, אבל לדידן דל"א רובא לא אשתהי, איכא לגבי דידה ספק ספיקא וחזקת כשרות וברי שלה ויש להתיר אפילו באיכא עד דראה דבר מכוער ומהימן לי'

ועוד י"ל מדלא כ' רמ"א הך חידוש דין דתשובת מיימוני דאפילו ליכא רק ע"א בכיעור ומהימן לי' דלא אמרינן אשתהי, הגם דרמ"א בתשובה שהבאתי לעיל כ' דווקא באיכא אומדנא הרבה כמו