כתב סופר אבן העזר יד

זזה ידו משום שעיניו נתן בה כולי האי ל"ח שמא זנתה גם עם אחר והוא עיניו נתן בה, ודוחק מאחר שאם נשאת תצא לר"י כ"ש שאינו אומר שלא זזה ידו למאן דס"ל דחיישינן לזנתה עם אחר, למה לא נחוש לעיניו נתן וצ"ע לכאורה

ולכאורה הי' מקום לומר דמשום שמא עיניו נתן בה לא תצא בדיעבד בשבוי' וה"ה בארוס וארוס' גם כן דיעבד הוא, והנב"י מסופק בשבוי' אם נשאת אם תצא, ונעלם ממנו במח"כ התוספת' שהביאו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ביבמו' דף כ"ו דמפורש בשבוי' אם כנס לא יוציא וכתבו דבשבוי' משום דמנוולת נפשה לגבי שבאי הקילו בדיעבד או משום דאינו רק איסור לאו משא"כ בא' מעיד בה שמת בעלה, והנוב"י רצה להביא ראיי' דלא תצא מהא דמעיד באשתו אינו נאמן משום דאין אדם מעיד על עצמו, מדצריך לזה ולא אמר משום דעיניו נתן בה ע"כ דמשום עיניו נתן בה לא תצא מלבד מה שדחה הוא בעצמו ראיי' זו עוד נ"ל שאינו ראי' דשאני אשה תחת בעלה דקשים גירושין של אדם והיא נשאת לו בהיתר, ולכן משום שמא עיניו נתן בה הי' נאמן ולא הי' מוציאים אותה מתחתיו, דקשים גירושין של אדם משא"כ כשמעיד קודם נשואיה ואח"כ נשאה וחילוק זה מבואר ברמה דוכתא בש"ס ופוסקים, אלא דכבר הראנו שמפורש בתוספתא הנ"ל דבשבוי' לא תצא ה"ה במעיד שממנו נתעברה לא תצא וא"ש הא קמודה, אלא דלא א"ש מתרי טעמא חדא דמ"ש ממעיד באשתו דאינו נאמן משום דאינו מעיד על עצמו ומ"ש ארוס וארוסה שמעיד על ארוסתו ובוודאי ארוסתו כגופו כאשתו, ועוד דווקא אם כנס לא תצא אבל בקידש לבד תצא, וכ"כ רשב"א ביבמו' שם מירושלמי דכל שנאמר אם כנס לא יוצא דווקא כניסה לחופה ממש, וא"כ קשיא הא דארוס וארוסה, והנה בהפלא' בסוגי' דראוה מדברת העיר גם כן בחשש שמא עיניו נתן בה, וכ' בארוס וארוסתו י"ל דיעבד הוא, וכבר כתבנו דאין לומר דמשום דיעבד הוא ועוד כ' די"ל דווקא במעלת יוחסין חששו לשמא עיניו נתן בה, וכן באשת איש ולא באיסור סוטה והיינו בארוס וארוסתו, והנה חילוק זה בין איסור סוטה ובין יוחסין ואיסור א"א מוכרח הוא מהא דארוס וארוסתו, ולפ"ז קו"ח לדידן כל שנבדקה ואומרת ממנו הוא ואנו חוששים לדר"י לכתחלה בזה בוודאי אין סברא לומר לחוש משום שמא עיניו נתן בה באיסור לכתחלה ביוחסים וכהונה יותר מאיסור סוטה, והנוב"י בעצמו הרגיש די"ל כיון דבדיעבד לא תצא אפילו ברוב פסולים משום לכתחלה ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ולא מלאו לבו להקל על סברת עצמו בלי ראיי', ולפמ"ש יש ראיי' להקל מקו"ח, ועוד יותר אני אומר דלפמ"ש הפלא' משום איסור סוטה ל"ח, וצ"ל דחדא דקמוד' היינו דמשו"ה היא מותרת לו ועל הוולד לא מהני דחיישי' שמא עיניו נתן בה משום מעלת יוחסין ודוחק דחדא דווקא עלה קאי, אבל א"ש גם על הוולד כיון דספק ממזר רק מדרבנן ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ומוכח דכל בדרבנן ל"ח לשמא עיניו נתן בה ואפילו אם עצם האיסור דאוריי', וכ"ש באיסור דרבנן לכתחלה שהחמירו שלא תנשא לחוש לדר"י, ויש לדחות דוולד דיעבד הוא כמ"ש ראשוני' ופוסקי' ובדיעבד ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ול"ק רק מהיתר שלה לדידי' ובזה ל"ש דיעבד כמ"ש וצ"ל משום סוטה, וא"כ אין ראיי' דל"ח בדרבנן שעיקרו דאורייתא, אלא דמ"מ א"ש דאיכא קו"ח אם באיסור סוטה לא חיישינן כ"ש באיסור לכתחלה דרבנן במעלות יוחסים כנ"ל

והנה הנוב"י כ' די"ל דדומה לאם פדאה דמעיד וה"ה במעיד שהוולד ממנו ומתחייב במזונות וכל צרכי הוולד ולא בריא לי' לדמותו לזה ולא גילה לנו טעם למה אינו דומה ומ"ש, ולפע': אינו דומה כלל, דצריך טעם למה בפדאה נאמן וכי ליכא למיחש משום שיצרו תקפו מוציא מעותיו ופדה אותה והי' קשה לי הדבר עד שמצאתי את שאהבה נפשי בטו"ז סי' ז' שכתב מלתא בטעמא דיש לו לחוש שמא תחזור בה ותודה שנבעלה ואסורה לכהן ולכן כל שאינו מוציא ממון ואינו מפסיד בעדותו אולי תעמוד בדברי אבל בפדאה בזה בודאי לא שדי זוזי מספיקא אלא משום שיודע שהאמת אתו אלו דבריו והוא נכון מאוד, ולפ"ז במעיד שממנו נתעברה הגם שמוציא הוצאות ומתחייב עצמו כדי לכנסה אינו נאמן דאם תחזור בה גם הוא יחזור בה ויאמר שאמר רק כדי לשאינה וכיון שאומרת שאינו ממנו אינו חיוב כלל כנ"ל פשוט

וכשאני לעצמי נראה לי דכל שאומר ממנו נתעברה לא חיישינן משום שמא עיניו נתן בה דמה לו לגלות קלונו ברבים והמעשה בלא עבירה מכוער בעיני כל טוב הי' לו להעיד לה כי לכשר נבעלה ומה לו לצרה הזאת לגלות חרפתו וקלונו, וגם מתחייב עצמו בחיובי הבן ובוודאי כשאי אפשר לו בענין אחר אין להאמינו בשביל זה כמ"ש לעיל דיצרו תקפו לחייב עצמו בממינו ולגלות חרפתו, אבל כל שאפשר בענין אחר בוודאי הי' טוב לו להעיד סתם שלכשר נבעלה ואי משו' שמא נבעלה גם לפסול, גם כשמעיד שממנו הוא לא יוכל לומר רק שבא עלי' פעמים, אבל לא יוכל להעיד שלא בא עליה גם אחר וכן יוכל להעיד על אחר כשר וע"כ דאמת קמסהיד כנ"ל, אלא דכ"ז כשמת הוולד וכדומה שיוכל לשאינה מיד, אבל כל שהיא מעוברת ומניקת אז ע"כ צ"ל שממנו הוא כדי שיתירנה להנשא לו ולא תיאסור עליו משום מינקת חבירו וא"כ ליתא לסבר' זו אלא שנכונים דברי הגה' הגאון בן המחבר ז"ל, דכל שאינה אסורה עליו לעולם לא חיישינן שמא עיניו נתן וכסברא זו וכיוצא בזה מצינו בדוכתא טובא וכ"ש בחששות וגזירות כאלו יש לחלק כהנ"ל, (ואינני מבין דאולי משום זה אומר שממנו הוא כדי שיוכל לקדש אותה מיד דירא דאם ימתין עד כ"ד חודש שמא יקדמנו אחר ויקדש אותה הגם שאותו אחר גם כן אסור לו לקדשה מ"מ שמא יעבור ויקדש אותה באיסור ואפילו לפי מה שהובא בהג"ה סימן י"ב דגם באם קידש לבד גם כן צריך להוציאנה מ"מ אולי יברח ולא יוציאנה או גם אם מוציאה כיון שהמעיד עליה כהן אסור ליקח אותה אח"כ אחר שנתגרשה ולכן מעיד שממנו הוולד ואין לומר כיון שחשדינן שרוצה לעשות איסור הלא הוא בעצמו יכול לקדשה זה אינו דירא שעל ידי העדים יוודע לב"ד שקידש ויוכרחו אותו להוציאה בגט ואי משום שיכול לברוח מ"מ אולי אין מקום מצוי' לו כל כך לברוח שעי"ז לא יהא צריך לגרשה ועוד דירא דעד הזמן שיעברו כ"ד חודש תתחרט האשה ולא תתרצה לו עוד להנשא לו) וא"כ משום איסור מניקת ומעוברת חבירו ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ומשום דאסורה לו לעולם מחמת כהונה יוכל לומר שמאחר כשר הוא כמ"ש

וכל זה כשמעיד על עצמו שממנו נתעברה, אבל כשמעיד באמת דלכשר נבעלה והוא רוצה לשאינה הדרינן לחשש שמא עיניו נתן בה כמובן

ועוד נ"ל סברא בזה, דכ"מ שאין מאמינים משום שמא עיניו נתן בה הוא דע"י שנושא אותה גרע עדותו דחיישינן שמא משום שיצרו תקפו עליו באהבתו אותה מעיד שקר, ולפי המבואר ונראה בראשוני' ביבמו' דף כ"ו וביתר ביאור בריטב"א שם דכל זה איננו חשש גמור לנו אלא משום רינון וחשדא שיחשדו ששקר מעיד שמת בעלה או אומר בפני נכתב וכן בשבוי' וכיוצא בו, אבל במעיד שממנו נתעברה כל שיעלה בלב בני אדם שנפשו חשקה בה ואהבתו עזה וקשורים זה בזה יתאמתו דבריו יותר שהוא הוא אשר זינה עמה ונתן עיניו בה והיא בו, והוא הבעל והמעיד בה ועומד באהבתו לישא אותה ואין כאן רינון וחשדא, וכן השכל והחוש מעיד ומחייב להאמינו, והיינו במעיד על עצמו שממנו הוא, אבל במעיד שלכשר נבעלה ל"ש זה, אבל במעיד על עצמו נ"ל מ"ש נכון וברור בעזה"י, וכן בנטען על השפחה ונכרית לא ושאינה דע"יה נשואין נתחזק הקול הראשון, כן בזה שנושא יראה אמת אתו שהוא הבועל ומכבר נשאו עיניהם זה בזה, בהא סליקנא דלפע"ד נראה להתירם להנשא בפרט לפי הנאמר שיש לחוש לתקלה וחששות הרבה ואם פר"מ ני' מסכים עמדי הנני מסכים להתיר בלי פקפוק, וכ"ז בהיתר הנשואים, אבל מה שנוגע לוולד לעניין חליצה ויבום אין להקל מכל מ"ש כמובן, ויעיין נוב"י תנינא ססי למ"ד דיש לעשות זכר לדבר, יד יזכרהו לטוב ויצילנו ממכשול הכ"ד אוהב נפשו דש"ת באהבה: הק' אברהם שמואל ביכימין בה"ג מהרמ"ס זכ"ל: העתק השאלה

הנה ערך זה ג' שנים אשר נשא בחור אחד מגלילותי בתולה אחת ודר עמה רק חדש אחד עד שנתהווה קטטה ומריבה ביניהם, וברחה האשה מבית בעלה לשבת לבית אבי ערך י"ד מילין מבית בעלה, ולאחר חדש ימים חזרה לבית בעלה לתווך את השלום ביניהם, אבל לא עלתה לה כי יותר מאשר הי', גדלה תבערת אש המחלוקת ביניהם אחרי ב' וג ימים שחזרה, והלכה ושבתה גם את הפעם אל בית אביה, ולא שבה עוד אל בית בעלה, והנה האשה היתה הרה וילדה ט"ו ימים בחדש אחד עשר מיום אשר ברחה פעם ראשון מבעלה, ומן הפעם השני שהלכה מבעלה אשתהי עיבורה רק תשעה חדשים ומחצה לחודש העשירי, והנה זה יותר משנה ומחצה אשר באתה האשה לפני להזדקק את בעלה לדין או שיפטור אותה בגט כריתות וליתן לה כתובתה ונדינייתה שהכניסה לו יותר מאלף זהו' או שידור עמה כדרך כל הארץ בנחת ובשלוה, והנה הבעל טען לנגדה כי מה טוב ומה נעים לו לשבת אתה אם הרבנים היושבים על כסא הוראה יתירו לו להיות אתה עמה כי הוא חושב בדעתו שאסורה לו, כי מיום שברחה ממנו פעם הראשון לא קרב אלי' כלל וכלל, כי הפעם שחזרה אצלו ורצה לנגוע בה אמרה לו שטמאה היא כי פרסה נידה, והוא גם הוא ראה את הסדין אשר שוכבת עליו וגם חלוקה מלוכלכת בדמים ולא בא אלי' באותו הפעם, וממילא דאישתהי עיבורה ערך י"א חדשים, אשר זה אי אפשר אם לא שזינתה תחתיו ואסורה היא עליי, גם הביא הבעל עד אחד כשר לפני הב' אשר העיד בתורת עדות שפעם אחת כאשר הלך במקרה לבית אבי האשה לאחר שברחה פעם שנית מבעלה, מכח את האשה עם פינאץ אחד לבדם בבית מחבקין