כתב סופר אבן העזר קמח

כ"כ די"ל בתרומה דרבנן ובזה"ז ועיין ר"ן נדרים שכ' בחד תי' דמשועבדת לבעלה ולא תוכל לשווי' נפשה חד"א וצ"ע מה יענה להא דמתיר' ר"ש בתרומה משום לעז הא שווי' נפשה, ועכצ"ל דהא ל"ק לי' די"ל בתרומה דרבנן ועיין רשב"א יבמות שם, ואם ה"ט דחוק בעיני הרא"ש לפרש דר"ש בתרומה דרבנן דוקא ומשו"ה הקשה נמי תוס' שלהי נדרים על תי' ר"א מתרומה ולא רצה לומר דר"ש בתרומה דרבנן והם אמרו והקילו בדידהו, עדיין קשה על הרא"ש דדחה ראייתו מר"ש די"ל בחוזרת ונותנ' אמתלא לדברי' והיא דוחק ורחוק למוקמי דר"ש כן, הי' לו לדחות ביותר דקאי בתרומה דרבנן דאינו דוחק כ"כ וכ"ז צע"ג ליישב ועיי' נוב"י תנינ' סי' י"א. ולפמ"ש י"ל דממתני' ל"ק לרא"ש די"ל משום אפקעינהו התירו אבל לרבא א"א לומר כן מדאמר בפשיטות אתתא שרי' כהנ"ל וע"כ דהתירו דבר זה ומייתא ראי' מר"ש דבאמת ע"ל תי' הר"ן דמשום אפקעינהו מותרת קשה מדאיבעי להו מהו שתאכל בתרומה כיון דאפקעינהו לקידושין ממילא מותרת ומה צריך ר"ש לומר משום לעז כיון דאפקעינהו לקידושין להתיר לבעלה ממילא מותרת בתרומה, וע"כ דלא ס"ל היתר לבעל משום אפקעינהו אלא דהתירו דבר זה, והא"ש ג"כ דלא קשה הא דלא דחם הרא"ש הראי' מר"ש די"ל דריש בתרומה דרבנן, דמ"מ מוכח מדאמר ר"ש דמותרת משום לעז ע"כ דלא ס"ל דמותרת לבעלה משום אפקעינהו ממילא מוכח ממתני' דיש כח בידם להתיר וא"ש עיין

אלא דקשה על דברינו ממ"ש הרא"ש בסיום דבריו ואפשר התם בחוזר' ונותנ' אמתלא והיינו דר"ש בכה"ג מתיר דבמתני' בודאי בלא אמתלא מותרת לבעלה, ולפמ"ש דראי' הרא"ש לאו מדמתיר ר"ש די"ל מסום אפקעינהו, או בתרומה דרבנן, ועיקר ראי' הרא"ש מדאמר ר"ש דמותרת משום לעז בני' אבל בלא"ה הי' אסורה ע"כ דטעמא דהתירו במתני' לאו משום אפקעינהו הוא, א"כ לא נדחה ראיתו גם אם ר"ש בנותנת אמתלא קאי, מ"מ עכ"פ מוכח ממתני' דהתירו דבר זה דכן ס"ל לאיבעי להו ולר"ש ורבא דמותרת לבעלה בלי אפקעינהו כלל וצ"ע

אלא דבאמת בלא"ה דברי הרא"ש בזה תמוהים דאיך אפשר דר"ש בנותנת אמתלא למה אמר משום של"ת לעז ע"ב הא בלא"ה מותרת משום אמתלא וכבר קשו בה קמאי דקמאי ונלאו למצוא תי' מרווח ונדחקו בכוונת הרא"ש דס"ל כהה"מ דל"מ אמתלא שאמרה משום שנתנה עיני' דהיא אמתלא גרוע, ובאמתלא כזו קאי ר"ש ומשום של"ת לעז סמכו על אמתלא כזו כ"כ בנב"י תנינא סי' י"א ובס' בני אהיבה. וכמה גדול הדוחק לומר דעל אמתלא גרוע שאין לסמוך עליה, משום לעז סומכי' עלי' וחזי לצרופי והיותר נ"ל ע"פ דרכם כשאומר הא דהוצרך הרא"ש לראי' כ"כ דיש בידם להתיר והתירו משום קושי' הר"ן הא אין כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, והנה תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר וכו' כ' וז"ל ואין זה עקיר' דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן פ"ט ע"ב בדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת עכ"ל, ונראה כוונת דברי' ודאי יש כח בי"ח להתיר אפי' בשוא"ת אלא כל שנראה להמון כעקירת דבר מה"ת אין בכ"ח שנראה כעוקר מה"ת, אבל כל שיש סמך וטעם קצת הגם שאין טעם וסברא זו מה"ת, מ"מ לא נראה כעוקר דבר מה"ת שיתלו השומעים והרואים כי מטעם זה מותר הדבר מה"ת, ואומר מעתה דזה כוונת הרא"ש דכ' דיש לדחות ראי' שלו מר"ש דהתירו דבר זה הגם שעוקרים דבר מה"ת די"ל דאיירי בנותנת אמתלא גרוע שאינה מקובלת לנו מן הדין מ"מ יש טעם קצת להתיר שיתלו בו משו"ה התירו שוב לא נראה כעוקר דבר מה"ת אבל להתיר דבר זה בלי טעם וסמך כלל שידעו הכל כן התירו האיסור כמו בעובדא דרבא מנ"ל כנ"ל נכון מאוד בכוונת הרא"ש

וא"ש ביאורינו בראי' הרא"ש מר"ש דממילא מוכח דס"ל דבמתני' מותרת לבעלה בלי הפקעת קידושין מדהוצרך לומר של"ת לעז ולולי כן לא הי' צריכי' להפקעת קידושין ולא רצו לשווי' בע"ז ע"כ דבלא"ה יש כח בידם להתיר דבר זה ע"ז כ' ויש לדחות י"ל לעולם ר"ש ס"ל טעמא דמתני' משום אפקעינהו דאין כח בידם להתיר כל שנראה כעוקר דמה"ת, והא דאיבעי להו מהו שתאכל בתרומה ור"ש מתיר משום שלא תוציא לעז ע"ב קאי בנותנ' אמתלא גרוע שנתנה עיני' באחר דמצד הדין אין זו אמתל' מספקת, כיון שיש מקום לתלות דמשו"ה התירו שוב לא נראה דהוי כעקירת דבר מה"ת ולא צריכי' להפקיע הקידושי' וכל דאפשר בלא הפקעת קידושין ולשווי' בע"ז התירו' לבעלה בלא הפקעת קידושין ובכה"ג איבעי' להו בתרומה מהו, ואמר ר"ש דהתירו לה לאכול תרומה משום לעז בני' ורבא, ס"ל דליכא לעז אסורה בכה"ג דלא הפקיעו, אבל היכא דליכא אמתלא כלל אין כח ביד חכמים להתיר הוצרכו ע"כ להפקיע הקידושין גם לרבא ובכה"ג לא איבעי להו והרווחנו עוד דלפמ"ש בני אהובה ונב"י קשה הא איבעי' להו סתמא איבעי מהו שתאכל ואיך השיב ר"ש סתם מותרת הול"ל כשנותנ' אמתלא שעיני' נתנה וכו' מותרת ולמ"ש א"ש דמעיקרא לא איבעי רק בנותנת אמתל' דבליכא אמתלא דהפקיעו קידושין להתיר' לבעל פשיטא שמותרת בתרומה, והשיב ר"ש שפיר דכה"ג דאיבעי להו בנותנת אמתלא מותרת משום לעז וא"ש ומיושבי' כל הקושי' וסרו כל התלונות על הרא"ש שנלאו כ"ח לב ליישב במרווח ואנחנו יגענו ומצאנו בעזה"י

נחזור לראי' תה"ד מתוס' יבמות וכתוב' לפמ"ש בביאור כוונת הרא"ש דמתני' ל"ק די"ל משום אפקעינהו כן י"ל דס"ל לתוס' דל"ק ממתני' מטעם הנ"ל, ולכן הקשו רק על הנהו עובדא דאמר אתת' שרי' בלי הפקעת קידושי' וא"צ לחוש כלל אפילו חבר שאינו רוצה לעשות בע"ז וגם א"צ לקדשה שני' ש"מ לאו משום אפקעינהו, והא דלא קשי' לתוס' מרב ששת כמו שמביא הרא"ש ראי' מר"ש דאפשר בנותנת אמתלא כמ"ש הרא"ש ביבמות וע"פ שפירשנו ובארנוהו

אלא ניהו דראי' התה"ד מדלא הקשה תוס' ממתני' דחוי' מ"מ איכא ראי' ממ"ש תוס' דהנך עובדא איירי באומרת טמאה אני וקשה למה אסורה לולי ארכוסי הרי למ"א אינה נאמנת ע"כ משום דאיכא רגל"ד. ויש לדחות דתוס' בכתובות סובב הולך שם להך סברא דכל שמפסדת כתובה ל"ח לעיניה נתנה באחר משו"ה נאמנת באומרת טמאה אני ברצון לולי ארכוסי', ולבסוף הקשה בכתוב' דע"כ לאו בטמאה אני איירי דהא שווי' נפשה בלא רגל"ד אסורה וממתני' ל"ק כמ"ש, אבל י"ל דיש ראי' מרא"ש יבמות הנ"ל דכ' דהנך עובדא ע"כ באומרת טמאה אני ולרא"ש עכצ"ל דנאמנת גם למ"א משום דיש רגלים לדבר דהא הרא"ש בכתובות פאע"פ דחה סברא זו דהיכא שמפסדת כתובה בב' ידים דאין זו סברא, וע"כ הא דניחא לי' בכתוב' שם וביבמות דהנך עובדא דלולי ארכוסי אסורה משום דאומר' טמאה אני משום דאיכא רגלים לדבר ונאמנת גם למ"א, גם מתוס' כתובות נ"ל דאיכא ראי' מדהאריך להוכיח דע"כ לאו בנאנסה איירי משמע דאי איירי בנאנסה א"ש ואם ס"ל לתוס' דמשו"ה נאמנת באומר' טמאה אני משום שמפסדה כתובתה א"כ בנאנסה דאינה מפסדת למה תאומן ולא צ"ל משום ארכוסי מזה מוכח דס"ל לתוס' גם בנאנסה נאמנת משום שיש רגלים לדבר ולכן הוצרך להוכיח כיון שהי' בביתה ברצון הי' וכ"כ הרא"ש בכתובות דע"כ ברצון איירי מטעם שכ' תוס' עיי"ש

ויש לדחות דאפשר דוקא בטענת נאנסתי מאמיני' לה בצירוף רגלים לדבר, שלפי דבריה אין עול בידה ולא אסרה נפשה על בעלה, אבל באומרת ברצון לפי דבריה היא מרצון נפשה אסרה עצמה על בעלה ולא איכפת לה בו תלינן יותר שעיני' נתנה באחר ורוצי' להוצי' נפשה מבעלה בשקר כיון שלפי דברי עצמה בשט נפשה אינה חפיצה בו וגם משווה נפשה רשע' אפשר גם רגל"ד ל"מ ואין מן תוס' ראי' דברצון ויש רגל"ד דאסורה אבל מן רא"ש כתובות ויבמות איכא ראי' דהא ל"ש דמשום שמפסדת כתובתה נאמנת איכא ראי' לכאורה

ובינותי יותר וראיתי גם לרא"ש יש לדחות דהנה הר"ן שלהי נדרים כ' משו"ה הוצרך לומר משום ארכוסי דאל"ה הי' לבעל נפש לחוש לעצמו לצאת י"ש, ותוס' ורא"ש לא ניחא להו לומר כן דס"ל דעל יחוד לחוד אין ראי' גם לבע"נ לחוש לכן הוכיחו ע"כ באומרת טמאה ויש בכה"ג לבע"נ לחוש וכן הוא בירושלמי אם חבר הוא יחוש וכ"ש דאיכא נמי רגלי' לדבר דיחוש ולכן הוצרך לארכוסי וא"צ לחוש אפי' בע"נ, ואח"כ הקשו הא שווי' נפשה חד"א ונגד זה ל"מ שום סברא דאפי' במקום עדים שווי' נפשה ועיין

והנה מלבד שאין ראי' תה"ד מכרעת לא מתוס' ולא מרא"ש דהיכא דאיכא רגלים לדבר דאסורה, אני מצאתי ברא"ה כתוב' י"ג ע"א על קושי' ש"ס מאין אוסרי' על היחוד דס"ל אפילו באומרת טמאה אינה נאמנת שכ' שם כיון דאין אוסרי' עה"י טענה דידה לא מעלה לאסור לכן גם שתיקתה אינה אוסרת דגם כשתאמר טמאה אני א"נ למ"א משא"כ לגבי כהן אם תאמר לפסול נבעלה נאמנת וכ"כ בריטב"א שם, הרי ס"ל דאפי' ע"י רגלי' לדבר ע"י יחוד אינה נאמנת והא דרב א"א עה"י אפילו לשם זנות כמ"ש מהרי"ק ומוכח מסוגי' שם ועיין פ"י שם. בכל זאת ח"ו לנו להורות נגד תה"ד אחר שקבעו הרמ"א להלכה ומי ירום רא"ש אבל יש לצדד להקל היכא דיש עוד סניפי' להתיר.