כתב סופר אבן העזר קמה

שמות של לעז, אין בשם לעז עקירת שם הראשון ושינוי שם, אלא כך שמו אחד לעלות לתורה לזכר ולנקיבה במי שבירך ובתפלה בשעת חלי' ובכתובה ובגט וכדומה, ושם א' שיורגל בפי כל הקוראים ולחתימת שטרות וכדומה ותמיד שם עברי עיקר ושם לעז טפל בודאי מקדימין שם עברי ולה"ק תחלה ועיי' רא"ש פ' השולח בענין זה, ובנידון שלנו ודאי זה דרך הישר וטוב לכתוב תחלה שם ברכה דבודאי לא נשתקע וכתוב בכתובה ונזכר במי שבירך וכדומה, המכונה בארבארא והמכונה עליזא ומ"ש פר"מ נ"י לכתוב בארבארא דבאבי הוא שם קיצור מבארבארא, בל"ס ברור לי דכן הוא ונכון לכתוב רק בארבארא כמבואר, ואם יש בו ספק קצת מהיות טוב לכתוב ומכונה באבי, כשלא נשתקע שם באבי מפי כל דשם אריסה בארבארא, אבל בשם עליזא נ"ל לפום רהיטא דיש לכתוב רק עליזא דיש לחלק יצחק ושם נערות חגין וכיוצא בו דשם שם יצחק ניתן לו לשעתו וקוראים לו חגין והוא שם נערות ודרך לקצר ומעשה נערות הוא דרך חיבה וגעגועים, וכן בשם בארבארא, אבל שם זה של עליזא שנתנו לה אח"כ משפחת בעלה מפני כסופא, והחליפו שם קיצור של עליזא תחת קיצור שם של באבי, ומ"מ נשארה בשמה בחתימה שחותמת בארבארא כמ"ש פר"מ נ"י, ולא ניתן לה שם עליזאבעטה כלל שיהי' שמה כך. רק ניתן לה שם קיצור של עליזא כדי שתהי' נקראת בו תחת שם קיצור של עליזא כדי שתהי' נקראת בו תחת שם קיצור של בארבארא, נראה דיש לכתוב עליזא לחוד, כי שם עליזאבעטה לא הי' עליה מעולם ולא יהיה לה, וקיצור שם לחוד ג"כ סגי דגם אם נקראת עליזאבעטה דכולם יודעים ששם זה הוא קיצור מעליזאבעטה כמ"ש פר"מ נ"י וגם לא גרע מחניכתו דכשר בדיעבד לרמב"ם, וב"ש כ' די"ל דאפי' לכתחלה כשר, והארכתי בשיטות אלו במק"א, ואין עת האסף פה. הכלל שנ"ל בפרט השמות לכתוב ברכה המכונה בארבארא והמכונה עליזא כנ"ל לפום רהיטא, ופר"מ נ"י ישים עין עיונו, וכהסכמתו יעשה, בעזרת אומר ועושה, להלכה ולמעשה, הכ"ד טרוד מאוד מאוד, עוסק ברפואות, ומצפה לפועל ישועות, אוה"נ דש"ת באהבה. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה נ"ח

שיל"ת ב' כ' שבט תרכ"ט לפ"ק אלקי אברהם בעזרו, ישמחהו ויראהו בישועתו, ה"ה תלמידי י"נ ח"א הרב החריף ובקי המאוה"ג גן ההדסים מעוז ומגדול כש"ת מו"ה אברהם גלאזנער נ"י אבדק"ק קלויזענבורג יע"א. גי"ה קבלתי ונפשך היפה לשאול הגיע בדבר הלכה ועלתה לו בשתיים, א' בשליח המביא גט ובידו הרשאה מקוימת דכ' הרמ"א סי' קמ"ב בשם הריב"ש דמ"מ צ"ל בפ"נ וכו' וכן נוהגים, והב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד כ' דריב"ש דמחמיר אינו אלא חומרא בעלמא ומספקת אם הביא ול"א בפ"נ או לא יוכל לומר אם פסול בדיעבד או אינו רק חומרא לכתחלה, וכ"ש במקום עיגון אפשר להקל כיון דלדעת ב"ש הריב"ש רק משום חומרא בעלמא אמר והוא יחידאי דרשב"א בתשובה ומרדכי לא ס"ל כוותי'. ב' אם עידי הרשאה הם עידי הגט והרשאה מקוימת אם יש לקיים הגט ע"י דמיון לעידי הרשאה כמו שמקיימי' משטר היוצא ממק"א, ואם לא מהני קיומו של גט מדמיון של הרשאה אם מהני קיום מב' שטרות היוצאים ממק"א כמו בכ"מ או לא כי לא נמצא קיום כזה בגט מפורש בראשונים ופוסקים. אלו ספיקותיך והראת פנים יפות, ואחווה דעה גם אני בעני' כאשר חנני הי"ת

א' פתח דברינו יאירו כי הריב"ש לאו יחידאי הוא בדבר זה ומצאתי לו חבר הרא"ש ריש גיטין שכ' דכי היכי דהמנוה' רבנן לומר בפ"נ וכו' הימנ' ג"כ לומר שליח אני, דאלת"ה נמצא שליח צריך לקיים כתב שליחותו וא"כ למה הוצרכו משום עיגונא להאמין לשליח על קיים הגט כי היכי שיקיים כל שליחותו יקוים חתימת הגט אלו דבריו. ומדכתב כי היכי שיקיים כל שליחותו יקיים חתימת הגט ולא כ' כיון שע"כ יקיים כל שליחות ממילא גם הגט מקוים ולמה צריך כלל לנאמנותו בקיום הגט, ש"מ ומוכח מתוכו דס"ל כריב"ש דלא מהני הרשאה מקוימת שעי"ז אין הגט מקוים אולי זה גט אחר הוא שזייפו כנ"ל

ומינה דס"ל לרא"ש דזה מעיקר דין ולא מחומרא בעלמא דלא כמ"ש ב"ש דריב"ש מחומרא בעלמא אמר כן נראה דס"ל דריב"ש חוכך להחמיר ולחוש מדנפשי', ולא מדין ומעיקר תק"ח הוא, ומן הרא"ש מוכח דס"ל דעיקר דין הוא כמובן. ובזה נסתלקה קושי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד שהקשה לרא"ש דאינו נאמן על שליחות רק במקום שנאמן לומר בפ"נ, א"כ רשע שא"נ בפ"נ איך נאמן על השליחות ואי ביש הרשאה בידו בפ"נ ל"ש, ולמ"ש א"ש דרא"ש ס"ל דרשאה מקוימי' ל"מ מעיקר הדין ואיירי ביש בידו רשאה מקוימי' ומ"מ צ"ל בפ"נ ורשע דא"נ צריך לקיים הגט, ורשב"א ומרדכי דס"ל דמהני הרשאה ע"כ הך דינא דגמרא באין הרשאה בידו וס"ל כהרמ"ה דגם באי' נאמן על השליחות וא"ש

והנה מה דפשיטא לב"ש דלריב"ש אינו אלא מחומרא בעלמא, לא ידעתי מנ"ל בפשיטו' דחומרא בעלמא הוא, ובנוב"י תנינא חלק א"ע סי' קכ"ז החזיק בעד הב"ש וכ' אי לא אמרו הב"ש הוא הי' אמרו, והביא ראי' מסוף דברי הריב"ש מ"ש בשליח שני כיון דאין צריך לומר שליח ב"ד אני רק משום חשש שמא ל"א שליח ראשון בפ"נ הגם דל"מ הרשא' שמא אבד או נשרף הגט וזה גט אחר, מ"מ בשליח שני דליכא רק חשש שמא ל"א בפ"נ כ"כ ל"ח, מזה הוכיח הנב"י דס"ל דרק חומרא הוא בשליח ראשון אלו דבריו ז"ל ואין ראית הנב"י מכרעת ודחוי' בקל וא"צ להאריך

ומ"ש הנב"י דנראה לו טעמא דריב"ש משום שעבר על תק"ח שיאמר דוקא בפ"נ, לא אבין כיון דמהני קיום הגט ובמקום שאפשר לקיים לא צ"ל בפ"נ וכיון שע"י הרשאה מקוימת נתקיים הגט כדס"ל לרשב"א מה טעמא דריב"ש דלא קיים בזה תק"ח דכל שנתקיים או יש לקיימו לצ"ל בפ"נ וגם קיום ע"י הרשאה בכלל אם לא דס"ל לריב"ש דבאמת אין ע"י הרשאה קיום לגט משום חשש שנאבד או נשרף. גם מ"ש הנב"י ע"פ טעמו ר"ל שאמר בפ"נ רק שאינו נאמן לנו שהוא רשע או נוגע עכ"פ עשה כתק"ח ז"ל דבריו נפלאו מה מהני אמירתו אם אינו נאמן וכלא אמר הוא ומעיקרא מינהו הבעל שלא כתק"ח דיאמר דוקא בפ"נ ולא נסמוך על הרשאה הכלל דברי הנב"י ז"ל במח"כ לא צדקו בזה

והנ"ל בשיטתו של הריב"ש שהבנתי מתוך דבריו, וז"ל אע"פ שיש בידו שטר שליחות ואפי' אם עידיו הם הנזכרים בשטר השליחות וכו' שהרי אפשר אותו הגט נאבד או נשרף וזה מזויף הוא, ואע"פ שאין חוששי' לזה מ"מ אין גט זה מקוים, אלא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים עכ"ל, וצריכ' ביאור, ונ"ל בכוונתו בודאי זה חשש רחוק שנאבד או נשרף דלאבידה ל"ח כ"כ וכן שנשרף, ועוד בלא"ה כל עצמינו דחיישי' לזיופ' שמא התכוין השליח לקלקלה או יש קנוני' בין אשה לשליח, וכיון שכבר נתברר לנו שכ' הבעל גט ומסרו לו בתורת שליחות שוב אין לנו לחוש שמא רוצה השליח לקלקלה או לקנוני' דאשה כיון שכבר ידוע לנו ע"י הרשא' שרצון הבעל לגרשה, ואם הי' נאבד או נשרף לא הי' מזייף גט אחר, ועיין תוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מעולם לא חתמנו ועיין ב"ש סי' קל"ב ס"ק נ"ב דלכ"ע ל"ח שישקר משום שכר שליחותו או שלא יהי' לבעל תרעומות עליו עיי"ש ולכן משו' כך הו"ל מעיקר חשש זיופ' הוה הגט מקוים ע"י הרשאה אלא משום תק"ח שחששו ללעז חששו שיוציא הבעל לעז ויאמר שאיבדו וזה אחר הוא שזייף משום שכר שליחותו או שלא יהי' תרעומות עליו ולכן הצריכו לומר בפ"נ ולא סגי בקיום הרשאה אם כי מה"ד הי' סגי בהכי, וזהו שכ' הריב"ש ואע"פ שאין חוששי' לזה היינו אף אין חוששי' מ"מ אינו מקוי' אלא בקיום הגט, היינו מעיקר החשש זיופ' אבל לא בתק"ח שחששו ללעז ע"צ רחוק כנ"ל ואחר העיון לך להביא ראי' ממתני' ריש מכילתין ואם יש עליו עוררי' יתקיים בחותמיו, צ"ב פשיט' מ"ש מכל שטר דבעי קיום כל שטועני' מזויף, וגם צ"ב יתקיים בחותמיו לא הול"ל רק יתקיים כמו מודה בשטר וכו' צריך לקיימו ולא קתני בחותמיו, ונ"ל דבעי לשלול דלא מהני קיום שלא בחותמיו כשמביא שטר שליחות מקוים דה"א שזה קיומו של גט ג"כ קמ"ל דבעי דוקא שיתקיים בחותמיו של גט וזולת זה לא מהני, והא"ש דטובא קמ"ל דיתקיים וזה פשיטא כיון שיש עוררים אלא דקמ"ל דוקא בחותמיו כנ"ל

ועוד נ"ל ראי' יותר ממתני' ג' המביא גט בח"ל ואין יכול לומר בפ"נ וכו' אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו, והרגיש התוי"ט דמתני' זו אהי' כר"א דבע"מ סגי ולכן קתני אם יש עליו עדים עיין בו. וצ"ע כיון שהגט ביד שליח המביאו פשיטא דצריך ע"ח מחשש זיוף כיון שאין עליו עידים ואי ניכר ח"י הבעל דין קיומו וא"צ עוד קיום, ולכן נ"ל דקמ"ל מתני' אם יש עליו עדים, לאפוקי אין עליו עדים דמהני לר"א דלא מהני קיומו של גט ע"י הרשאה מקוימת שבידו וקמ"ל אם יש עליו עדים אז אפשר לקיימו ע"י חותמיו של גט דוקא כנ"ל