כתב סופר אבן העזר קמ

למ"ש והארכנו דרמב"ם ס"ל קול פלוני שמע מפלוני חוששין לו אפי' נגד חזקה מדס"ל בפלוני שמע ל"ב היום וע"כ דחוששין לקול כזה נגד חזקה משו"ה בחלוצה אין הטעם משום הוא נגד החזקה אלא משום דהי' מפרסמא טובא, א"כ הראב"ד דשתק לי' בהך דינא דפלוני שמע מפלוני דל"ב היום נראה דמודה לרמב"ם דקול כזה חוששי' אפי' נגד החזקה ואיך ס"ל דחלוצה א"ח משום שהוא נגד החזקה, וי"ל דבאמת מ"ש הר"ן דרמב"ם ס"ל בפלוני שמע ל"צ היום, דדייק לי' מדלא כ' הרמב"ם בפלוני שמע היום כמ"ש בקול ראשון שם, ובאמת אינו מוכרח כ"כ די"ל דסמך עמ"ש בקול ראשון היום ה"ה בזה, ואפשר הראב"ד לא דייק לי' מרמב"ם כן. ועכ"פ אינו מוכרח לכן שתק לי' ועפ"ז יתכנו דברינו שפיר כמובן. וזאת תורת העולה מדברינו להלכה, היא העולה א') דבקול חלוצה בין לרמב"ם בין לראב"ד א"ח אפי' בקלא דאתחתק אלא שחולקים בטעמא, לרמב"ם משום דהי' מפרסמת טפי ולראב"ד משום דהקול נגד חזקה דמעיקרא וכן ס"ל לריטב"א, ורי"ף דאית לי' הגרסא חלוצה א"ח י"ל משום טעמא דרמב"ם וי"ל משום טעמא דראב"ד וריטב"א, ואין נפקותא לדינא בחלוצה והכי נקטינן כיון דאין חולק ע"ז דחלוצה א"ח, אלא יש מראשונים דלא גרסי בבריית' חלוצה א"ח, ולשיטת רש"י דנשואה א"ח משום שמעידים נגד חזקה ממילא נשמע חלוצה א"ח וק"ו מה בנשואין חשש דאוריית' אין חוששין נגד חזקה כ"ש דא"ח חלוצה נגד החזקה והוא דרבנן והג"ה רמ"א דמביא דא"ח לפמ"ש כ"ע מודים משה אמת ותורתו של רמ"א אמת דנראה דעתו להקל הגם שלא התכוון למ"ש דהא כ' י"א מ"מ מכוונים להלכ' ע"פ ביאורנו, ב') יוצא מדברינו קול היוצא שנתקדשה קידושי או גרושין דרבנן חוששין להחמיר דהרי תוס' הכי ס"ל וכן הריטב"א וראב"ד שהשיג על טעמא דרמב"ם ולא ניחא לי' לראב"ד משום חלוצה דרבנן, וגם הריטב"א ס"ל דחוששין מדנתן טעם לחלוצה משום חזקה כמ"ש וגם מרמב"ם לא מוכח דס"ל דאין חוששין בדרבנן מנ"ל לחדש להקל בדרבנן וגם לא מסתברא לחלק נהי דאנן ל"ח בדרבנן אבל רינון איכא ולאו כ"ע דינא גמירא וירננו אחרי ב"ד שהקילו ולא חששו לאיסור דאורייתא, וכ"ש בקידושין וגרושין דאיכא נמי קלא בדאוריית' כדכתיבנא באורך דאין להקל כלל רק לענין לבטולי קלא דרבו הדיעות דמבמטלי' ואין מחמיר' מחומרא בעלמא יש להקל בחלוצה כמ"ש תוס' בתרומה דרבנן מבטלינן קלא, ומשם יש ללמוד גם בקידושי וגרושי דרבנן הגם דיש קלא בדאורייתא דמבטלינן דהא תרומה דרבנן איכא קול בדאוריית' ויש לו עיקר בדאורייתא

הנלפע"ד כתבתי פ"ב ב' כסליו תרכ"ט ובעה"ח הק'. הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה נ"ד

שיל"ת פ"ב נגהי ליום ג' לס' בא ברוך ה' תרכ"ד לפ"ק. ברוך ה' יעמוד חי לפניו, ה"ה י"נ הרב המאוה"ג, מעוז ומגדול גל אגוזים חרוץ ובקי גן הדסים כש"ת מו"ה שבתי ני' אבדק"ק פנ"ד יע"א. גי"ה קבלתי בעטו בעת אשר אני שאול ביותר לתלמידים המקשיבים בלמוד הלו"ת, ולכבודו כי רב בעיני פניתי בין הפרקים לעיין בשאלתו אשר שאל מאתי ע"ד המאורע שיצא קול על אשה א' שיושבת תחת בעלה שכבר נתקדשה לאיש פלוני קודם שנשאת לזה והוא קלא דחוששין לו אם הי' יוצא קול הנשואין ומאחר שיושבת תחת בעלה לא חששו לו דקלא בתר נשואין אין חוששין, וגרשה בעלה, ועכשיו רוצה להחזיר גרושתו ונשאלה שאילתא לפניו אם מותר להחזירה כיון דעכשיו שכבר גרשה חוזר וניער קול שיצא כשהיתה תחתיו ועכשיו הוי כקלא דקמא נשואין כבש"ס גיטין פ"א ע"א או נימא דא"א לאסרה עליו כיון דא"כ אתה מוציא לעז על בניה כבש"ס שם אלא דשם יאמרו סמוך למיתה גרשה, וזה ל"ש בנדון זה, או אפשר גם בנדון שלפנינו י"ל דיאמרו אחר גרושין קדשה פלוני להכי אסורה לו להחזיר שהיא א"א לפלוני שיצא הקול עליו ואפי' תרצה לקבל קדושי שני בפני הראשון דמשום חזקת א"א מעיזה דזה אמרינן שמקודשת לו גרשה מ"מ אסורה לו להחזירה משום מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה וקבלה גט מאחר ולא מצא דבר זה מבואר בראשונים ופוסקים ובספרן של צדיקים בעלי תשובות ומבקש מאתי לחוות לו דעתי ע"פ דעת תורה והנני למבוקשו לברר דין זה כיד ה' הטובה עלי

הנה במושכל ראשון הי' נ"ל שיש ללמוד בנידון שלפנינו לאסור להחזיר גרושתו וה"ה לאסרה לישא לאחר ממעשה דמביא תוס' שלהי גיטין פ"ט ע"ב ד"ה והלכתא לא חיישינן דאמר ר"ת שאינה צריכה גט מן הראשון ומותרת לשני חדא דלקלא דבתר נשואין ל"ח ועוד כיון שנתקדשה לזה בפניי שרי' חזקה א"א מעיזה וכו' ודקדק הפ"י למה לו לר"ת טעם שני כיון דהלכתא דבתר נשואין אין חוששין וכ' דטעם שני מוסיף על הראשון דלטעם ראשון כשגרשה בעלה או מת אסורה לאחר כדלעיל פ"א ולטעם שני מותרת לאחר דראשון ודאי גרשה עיי"ש וצ"ל כמו דלעיל פ"א יאמרו סמוך למיתה גרשה כן כאן יתלו ויאמרו אחר גרושין או מיתה של זה קדשה זה, וה"ה שאסור הבעל עצמו להחזירה בתר שגרשה דהוי כקודם נשואין ומשום חשש בנים ליכא דיתלו שאחר כך קדשה כהנ"ל

אלא דפ"י כ' דיש לחלק בין הא דלעיל דשם יחמרו שגרשה מעיקרא שגרשה שיהיו הגרושין סמוך למיתה וכך יאמרו בעודו חי וכן אח"מ כשנוציא אותה משני אין מחזיקין הקול עי"ז שיש לפרש דכוונת הקול הי' שגרשה על תנאי שיהי' הגרושין סמוך למיתה, אבל לומר שיתלו במעשה חדש שסמוך למיתה גרשה שאם גרשה כ' ונתן לה גט כ"כ האי לא יתלו, במעשה דר"ת שא"א לומר רק שיאמרו ויתלו שקדשה אח"כ ויתלו במעשה חדש והקול שקר כ"כ ל"א יאמרו וגם כשהיתה תחתיו נתבטל הקול לגמרי ע"י שנשארה תחתיו ועכשיו יאמרו כי נתברר הקול לאמתו ויוציאו לעז על בניה אלו דבריו ז"ל בהוספת הסבר משלנו, ורחבה דעתו של ר"ת דס"ל דגם בכה"ג לא יוציאו לעז כיון שאפשר שאח"כ קדשה פלוני יחלו בכה"ג

אלא דכד נדייק שפיר ליכא ראי' מר"ת דהכי ס"ל דמ"ש פ"י בכוונת ר"ת דטעם שני מוסיף על הראשון עדיין קשה למה לר"ת טעם ראשון ול"א טעם שני דכולל יותר קולא מטעם ראשון עוד צ"ל על תוס' וראשונים שמביאים הך מעשה דר"ת שהורה להקל דהוא פשוט יותר מביע' בכותח' וש"ס ערוך הוא במקומו דקלא בתר ארוסין ונשואין ל"ח וליכא חידוש בהוראה זו וגם בטעם שני ליכא חידוש כ"כ רק דס"ל לר"ת דהלכה כר"ה והלכה זו לאו דוקא במעשה זה אלא בכל א"א שאומרת בפניו גרשתני או פשטה ידה וקבלה קידושין בפניו מאחר תלי' אי הלכה כר"ה, וליישב כ"ז נ"ל כשנדקדק עוד למה העמיד תוס' מעשה דר"ת על והלכתא ל"ח הא מעשה דר"ת הי' שנשאת וכ"ע גם ר"א מודה בקלא דבתר נשואין. ונ"ל דמעשה דר"ת הי' שיצא הקול מיד אחר החופה עד שלא נבעלה ולר"א חוששין דזיל בתר טעמא דכ' רש"י משום שנאסרה על השני משום כשם שאסורה לבעל וכו' וזה ל"ש במעשה זה שיצא הקול עד שלא בא עליה, ולפמ"ש המרש"א בריש הסוגי' דתוס' לא ס"ל כרש"י אלא משום שלא להוציא לעז על בניה ממזרים ג"כ ל"ש כה"ג, אבל לר"ח דגט בקלא בתר אירוסין ל"ח כדי שלא תתגנה, גם כאן ל"ח דנדון כקלא בתר ארוסין דל"ח, והא"ש דהעמיד תוס' מעשה דר"ת על והלכתא ל"ח. והא"ש לפ"ז דקמ"ל טובא דאמר ר"ת דל"ח, דיש מקום לומר דגם לקלא דבתר ארוסין לא דמי דוקא בארוסה חיישינן שתתגנה על בעלה ויוציאה מפני שלא מצאה חן בעיניו כי קל לו להוציאה כיון שעדיין לא נשאה וכיון שמגונת בעיניו לא יכניסנה, אבל לגרש בתר נשואין לא קיל בעיניו כ"כ, ועוד לפמ"ש הרמב"ן בהלכ' גרושין דלא יגרשה אא"כ מצא בה ע"ד הגם דקיי"ל כב"ה מ"מ אין ראוי' לגרשה רק במצא בה ע"ד ועיי' בטור ריש הלכ' גיטין, ובמל"מ מביא דבארוסה מותר לגרשה לכ"ע בלא ע"ד, וי"ל דוקא בארוסה חששו שתתגנה ויגרשה מפני שלא מצאה חן בעיניו ואין בידו עול, אבל בנשואה דאין ראוי' לגרשה בלי ע"ד ל"ח שיגרשה, וא"כ במעשה דר"ת דלא דמיא לקלא דבתר נשואין כמ"ש, וגם לקלא דבתר ארוסין לא דמי' ה"א דחוששין לקול קמ"ל ר"ת דאין חוששי' או משום דלא פלוג בין הקולות למתי יצאה אם סמוך מיד אחר החופה או אחר שבעלה, או דס"ל דחששו שתתגנה עליו ויהי' פירוד לבבות ביניהו גם אם לא יגרשה חששו שלא תתגנה, יהי' טעמא איך שיהי' רבותא איכא בהוראה זו, וי"ל דר"ת הוכיח כן מדמקשה ריש סוגי' שם ואסרי' אותה אגברא וכ' תוס' דהא מצי לאוקמי בארוסה אלא שמקשה לר"ח, ואי יש חילוק דביצא קול מיד אחר החופה חיישי' קשה דלמא מתני' בכה"ג ולוקמי' באוקימתא כמו שהקשה תוס' נוקמי בארוסה וע"כ גם בכה"ג ל"ח וטובא קמ"ל תוס' בהוראה זו דר"ת וא"ש נכון

והא"ש דלא סגי לר"ת בטעם ראשון כיון דאינו מפורש בגמרא שכן הוא ור"ת מסברת עצמו ס"ל כה"ג גם אין חוששין או מכח הוכחה וראי' עד"פ כמ"ש ולא רצה ע"ז לחוד ולכן אמר עוד טעם משום דאינה מעיזה, והא דלא סגי לי' בטעם ב' לחוד, נ"ל דפשוט בודאי א"א שמוחזקת א"א וידוע שפשטה ידה מאחר וקול יוצא שבעלה עמד אצל קידושי שני שאין מתירים