כתב סופר אבן העזר קלט

עכצ"ל גם היכא דל"ל תקנתא חיישי' לקלא דהא כשלא אמרו לפלוני תקנה, כי כן גם בשפחה אין לומר דל"ח משום דל"ל תקנתא, וצ"ל להכי ל"ח משום שאין מוציאים ע"י קול מחזקתה אפי' בפלוני שמע כמ"ש הה"מ, ולרמב"ם דס"ל דבקול כי האי מוציאי' מחזקתה צ"ל משום דל"ל תקנתא ולרמב"ם צ"ל לפלוני דוקא א"ש האי טעמא של הנוב"י ועיי'

ויצא לנו עוד מזה לדינא כר"ן דגם בפלוני שמע וכו' צריך דוקא שיאמרו היום דלא כב"ש שכ' דגם פלוני ל"צ, דאם תאמר כן ע"כ גם היכא דליכא תקנתא ס"ל לרמב"ם דחיישי' לקלא עכ"פ בקול כמו פלוני שמע, הדר תקשי מ"ט דשפחה א"ח לה, ועכצ"ל דס"ל גם בפלוני שמע מפלוני בעי לפלוני דלא כב"ש, ובודאי אין לומר בטעמא דבעי לפלוני דאל"ה ל"ח משום דל"ל תקנה כמ"ש בנב"י ובאבני מלואים דהיינו טעמא דבעי לפלוני דהא בבריית' קתני שלא לפלוני א"ח שפחה אין חוששין ואם שלא לפלוני אין חוששין משום דל"ל תקנתא שפחה א"ח ל"ל היינו הך גם אם יש בשפחה עוד טעם אחר מ"מ הרי סגי בהא דאין לה תקנה דא"ח כמו שלא לפלוני, ש"מ דשלא לפלוני איכא עוד טעם משום שאין קול ברור, ולכן קתני אח"כ שפחה משום דל"ל תקנה דלא נשמע משלא לפלוני, ולאמת גם שלא לפלוני א"ח משום שאינו ברור ואפי' בפלוני שמע דאלי' יותר א"ח משום דל"ל תקנה, ודברי ב"ש דכ' בפלוני שמע מפלוני ס"ל לרמב"ם דלא בעי' לפלוני הא מבריית' דקתני שלא לפלוני א"ח איירי בקול פלוני שמע מפלוני דומי' דבעולה ושפחה כמ"ש הלח"מ מזה הוציא הרמב"ם דאפי' בקול כי האי צריך רגלים לדבר ומינה דצריך נתקדשה לפנינו וצ"ע

נחזור לדברינו כי מוכח דרמב"ם ס"ל בטעמא דשפחה א"ח משום דל"ל תקנתא ואין לנו לרמ"בם טעם זולת טעם זה, וקשה לי הא כ' הרמב"ם דשפחה אין חוששין לה אפ"י לכהן, נראה כונתו ל"מ לישראל דא"ח לשיטתו דס"ל שפחה לישראל ליכא רק איסור דרבנן דא"ח, אפי' לכהן דאסורה מדאוריית' א"ח, ולפי שיטת הרמב"ם דחלוצה א"ח משום דבאיסור דרבנן ל"ח לקלא א"כ בשפחה לישראל א"ח לקול בלי שום טעם מטעמים שכתבנו ל"ח כמו חלוצה כיון דדרבנן הוא א"כ אית לה תקנתא שתנשא לישראל למה לא ניחוש לכהן איסור דאוריית' הא אית לה תקנתא לישראל וצ"ע

ואפשר י"ל כיון דחוששין לקול זה ומחזיקי' אותה לאוסרה לכהונה דאוריית' אין לנו להקל בדרבנן כעין שכתבו לענין ספק היכא דאיכא לנו לדון בדאוריית' ובדרבנן ומחמירים לענין דאוריית' אין לנו להקל באיסור דרבנן שיש בו, וכן הכי נמי כאן א"א להחמיר בדאוריית' ולהקל בדרבנן ולאסור לכ"ע א"א דל"ח לקול היכא דל"ל תקנתא לכן הקילו אפי' לכהן כן י"ל ודוחק

והנה בנב"י קמא סי' ס"ה הקשה על הרמב"ם דבדרבנן ל"ח לקלא מש"ס כתובות כ"ב ע"א נפיק עלי' קלא דב"ג וב"ח הוא והא ב"ח ליכא אלא חלל דרבנן, ומ"ש דס"ל דלא הי' מורידי' אותו אלא לשעה עד שיבדקו ומשום מעלת כהונה כפי' רש"י שם, לא נ"ל, א"כ גם בשפחה תהי' אסורה לכהן עד שנבדק, וגם צ"ל איך נוריד עד שנבדוק, ואם ימצא כי שקר הוא ויעמוד הקול על מעמדו ולא יתברר מת נעשה. וקושיתו צ"ע חוץ משנאמר ואחתינהו לאו דוקא אלא שירד מעצמו גם זה דוחק ואין במשמעות הלשון

לכן שיירתי דרך לעצמי בטעמא דמלתא דחלוצה ל"ח, עפמ"ש בריטב"א דיש לפרש נשואה א"ח לה אפי' אומרי' היום נשאת, דנשואין מפרסמא טובא והוי כ"ע יודעים מזה וע"כ שהקול שקר ענו מלבם, וזה דבר מחודש אשר לא שערום הראשונים מריטב"א ולא לשתמיט שום פוסק שיאמר חידוש זה, ותוס' כ' דאיכא בארוסה רבותא יותר דבעי היום הגם דלא מפרסמא כ"כ כנשואה וכ"כ רשב"א ע"פ דרכו שלא הי' רגלים לדבר ע"י נרות דולקות, אבל לומר דל"ח בנשואה היום משום דהי' מפרסמה יותר זה לא עלה על דעתם, והטעם נהי דהאמת כן הוא ע"פ הרוב דמפרסמא הנשואין ביותר מ"מ יש דמצניעים הנשואין כל האפשר שלא יתפרסמו כ"כ וברצון תלי' מלתא ועיין כתובות כ"ו סוגי' דתרי והרי, קידושין קלא אית להו קמ"ל איכא דמקדשו בצנעה, ושם בגירושין קלא אית לי' יותר מקידושין קמ"ל איכא דמגרשי בצנעה ועיי' ב"ש סי' קנ"ו הא דאשת שאמרה גרשתני דמסקינן חוש לה דאי גרשה קלא אית לי' צ"ל בסתמא כן הוא מ"מ אין מכחישי' העדים שאומרים גרשה נגד עדים שאמרו לא ראינו דאיכא דמגרשי בצנעה. ואומר אני כ"ז בקידושין ובגרושין דתלי' ברצון ב"א ועיי' ברמב"ן מלחמות בקידושין סוגי' סוגי' דסבלונות דרוב המנהג רוב גרוע הוא ג"כ מהאי טעמא דתלי' ברצון ב"א יש שמשנה מהמנהג ע"פ סיבה וטעמו ונימוקו עמו, אבל בחלוצה דמה"ד צריך שיהי' בפרסום שנאמר ועלתה יבמתו השערה בשע' ובגובה העיר ומוסיפים על הדיינים כדי לעשות פרסום ומפרסמא טובא וחיוב הוא ולא בהסכמת ורצון תלי', א"א חיישי' לקלא דאם האמת כן הוא הי' נודע לכל ש"מ דקלא דשקרא הוא, ולק"מ מכתובות כ"ו ב"ח הוא שם אומרים שאמו נחלצה מאז לא שייך למידחי הקול משום שהי' מפורסם וידוע לכל אולי בשעתו הי' ידוע לכל והרי עברו שנים טובא, אבל כאן חלוצה הוא שמעידים על האשה העומדת לפנינו שחלוצה היום בודאי יהי' ידוע לכל לכן ל"ח כנלפענ"ד והוא מלתא בטעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן בעזה"י: ובזה אתי' לן שפיר דקדוק עצום שיש בסידור ולשי' רמב"ם שכתב בקול דגרושה שאסורה לכהן אבל חלוצה אין חוששין ואח"כ מביא בעולה א"ח שפחה א"ח, וחלוצה כ' בהלכה עם גרושה וכ' אבל חלוצה וכו' נראה כוונתו לומר הגם גרושה חוששין אבל חלוצה א"ח הגם דיש לחלוצה דמיון לגרושה, ובבריית' קתני כ"א בפ"ע חלוצה שפחה א"ח, ולפמ"ש א"ש דגרושה קלא אית לה כבש"ס כתובות ויש קול לגרושי' יותר מקדושין ומ"מ חיישי' לקול בעלמא ולא מפרסמא טובא לכל מ"מ לחלוצה א"א דגרושין ברצון תלי', אבל חלוצה דבעי פרסום מן הדי' טובא א"ח לה וא"ש דסמך הרמב"ם גרושה דחוששין וכ' אבל חלוצה ל"ח שיש להם דמי' אבל מ"מ חוששין בגרושה ול"ח בחלוצה, אבל בעולה לכהן ושפחה לכהן לא דמו בטעמ' ולא דמי' להדדי כתבם בפ"ע כנ"ל

, וכד דייקת בלשון הראב"ד שכ' אבל אין חילוק בקולות, וצ"ל לפי דס"ל לה בטעמא דרמב"ם בחלוצה משום שהוא דרבנן א"כ לא מחלק הרמב"ם בקולות אלא באיסורים שגרושה דאוריית' וחלוצה דרבנן, והו"ל לראב"ד להשיג שאין מחלקים באיסורים דלא מסתבר לחלק בין דרבנן ודאוריית', ומאי האי דכתב דאין מחלקים בקולות, ולפמ"ש א"ש דראב"ד ס"ל בכוונא הרמב"ם משום בחלוצה איכא הוכחה דקלא דשקרא הוא מדליכא רק קול ולא מפרסמא ביותר, והראב"ד לא נראה לחלק בקולות על דרך הנ"ל כל דהוחזק בב"ד וחוששין לו והיינו דכ' דאין מחלקים בקולות בין קול דגרושין לקול דחלוצה והבן

והנה הראב"ד מסתם סתם לן ולא הודיענו מה אתו בטעם דלמה חלוצה ל"ח והתחכם הה"מ דס"ל לראב"ד דברייתא איירי בקול דלא אתחזק, ויפה תמה עליו דסתר דבריו שכ' דבריית' בקלא דאתחזק ובבעולה ל"ח דאמרי' פריצותא בעלמא ראו ואיך מפרש הוא חלוצה משום דלא אתחזק, ועוד ישמיענו הברייתא דגרושה כה"ג אין חוששין לה וקושיותיו עצומות, אבל לפע"ד הראב"ד ס"ל דחלוצה א"ח משום שמכחישי' החזקה שהיתה מוחזקת לנו ע"ע דאלמנה היא היינו שהיא אלמנה מותרת לשוק ולא זקוקה ליבם או דליכא אחים או שיש לה בנים ועכשיו הקול מכחיש חזקה דמעיקרא שהיתה מוחזקת לנו ע"ע דבטעות הוא כה"ג ל"ח לקלא, וראיתי שכ"כ בריטב"א בפשיטות חלוצת א"ח שהוא נגד החזקה והוא קיצר ואני בארתי ונכון הדבר לומר דס"ל לראב"ד האי טעמא בחלוצה, והא דלא רצה להעמיס טעם זה ברמב"ם ומשו"ה אפי' בקלא דאתחזק א"ח משום שכתב הרמב"ם אבל חלוצה א"ח ותלה חלוצה בגרושין הגם גרושה חוששין מ"מ חלוצה א"ח ואי ס"ל טעמא דחלוצה א"ח משום דמוציאים מחזקה שהחזקנוה מאז אין לו דמיון לגרושה דאין מוציאים מחזקה דמעיקרא כלל, והם ענינים רחוקים זה מזה, מזה שפט הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דחלוצה א"א משום דמפרסמא טובא הגם בגרושין לא מכחישין הקול משו"ה מ"מ חלוצה א"ח דמפרסמא מדינא והשיג עליו דאין מחלקים בקולות, אבל הוא לעצמו ס"ל משום דאין נאמן הקול להוציאה מחזקה כנ"ל, וכד דייקית בהשג' הראב"ד שכ' וזה לשון הראשון איני יודע מה הוא אבל אין הפרש בקולות, ואין מובן מ"ש לשון הראשון איני יודע מת הוא, מה כונתו במ"ש לשון הראשון א"י מהו, ולמ"ש א"ש דהי' קשה לו הרמב"ם דהלה חלוצה בגרושין, ובהלכ' שאחריה כ' בעולת שפחה ועשה מזה הלכה בפ"ע והיינו לשון הראשון שכ' בהלכה ראשונה שלפני הלכה א"י מהו למה כלל יחד גרושין וחליצה וכ' אבל אם לא משום דס"ל דיש להם דמיון להדדי מצד הקולת ומחלקים ומפרישים זה מזה כמ"ש, וע"ז השיג אבל אין הפרש בקולות דלא נראה לו מסברא כן מדויקים ומוזקקים כל דברי הראב"ד וטעמו לשבח

והיתה לבאר מ"ש דס"ל לראב"ד דחלוצה א"ח משום שהקול נגד החזקה, ורמב"ם ס"ל משום דהי' מפרסמא טפי ולכן תלה חלוצה ותלי' בהלכה זו של גרושין, ורמב"ם לשיטתו