כתב סופר אבן העזר קלז

ורחב עלי ים התלמוד ונראה מהראשונים שנבוכו בו ומשמעות לשונם ופרושיהם צריך ביאור בישוב הדעת לכן לא אאריך עוד רק אומר הנראה לי

לפע"ד פשוט דאין כאן מצד דברים שבלב ע"פ מ"ש רוב ככל ראשונים דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח כמחשבת לבו אין זה בכלל דברים שבלב כי אין זה דברים שבלבו, אלא בלבו ובלב כל אדם, והדבר מובן מעצמותו, ולפ"ז בנידון שלנו מאחר שנודע לנו גילוי ע"י דבריו כי אמת יהגה חכו כי בדעתו ומחשבתו שא"צ עוד לגירושין כי כ"ע יודעין כי מה שאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לשמה אין לבו עמו, מאחר שלפי דעתו א"א בגירושין. ואין לך אומדנא וידיע' גדולה מזו, והרי לך כל אדם שיודע מגילוי דעתו, יודע שבלבו כן הי' כנ"ל

אלא אולי י"ל בכל הראיות ודמיונות דמייתי הראשונים איירי כשהי' נודע לכל הסיבה בשעת מעשה ומידע הי' בלב כל אדם שאלמלא הסיבה לא הי' עושה, גם מגיטין כ"א ע"א איכא ראי' דקשה מכיון שהוציא נכרי מפיו דכותב לשמה מה מועיל מחשבו' לבו ועכצ"ל דידוע לנו שכותב אדעתו והוי דברי' ועיי' ח"צ סי' א' ולפמ"ש תוס' שם אפשר ליכא ראי' כ"כ, משא"כ כאן שבשעה שאמר לא הי' ידועה כי מוטעה הוא רק אחר הכתיבה נודע לנו מחשבתו מנ"ל שזה מועיל למפרע, ואם אמנם כי לא נ"ל לחלק בזה מ"מ אביא לי ראי' מש"ס חולין ל"ט ע"ב שחטה ואח"כ חשב עלי' זה הי' מעשה וכו' ומסקנת השס' דלא אמרו בה היתר משום הוכיח סופו על תחילתו וצ"ע הלא צריך להוציא מפיו לע"ז וא"כ גם שהוכיח סופו על תחילתו שבלבו הי' לזרוק לע"ז הא הוי דברים שבלב לא הוי דברים וצ"ע לכאורה וכבר הרגש בזה בספר תבואות שור וכ' כיון שאמרינן הוכיח סופו לא הוי דברי' שבלב דהוא כאומדנא דמוכח עיי"ש, ולהיות כי זה מוכרח משם הרי לנו דגם שבשע' ששחט לא הי' מוכח כלום ולא הי' אומדנא מ"מ אחר ששחט וזרק נודע לנו מסוף מעשה שמחשבתו תחילה הי' לזרוק לע"ז שוב לא הוי דברי' שבלבו רק שבלב כל אדם וכן בנידן שלנו כנ"ל ועיין

ומענין לענין באותו ענין אגיד לפניך מה שישבתי בחי' לחולין בלימוד הישיבה מה דקשה על שי' הרמב"ם דפסק דפלוגת' דרבנן ורשב"ג בהוכיח סופו על תחילתו הוא ספיקא דדינא איך אמר ר"ח לא אמרו היתר מפני כבודו של רשב"ג הרי מדינא צריך להחמיר כמותו ועיין ביש"ש שם שהקשה כן ועיין ט"ז יו"ד סי' ב' וע"פ תב"ש הנ"ל אמרתי לישב על נכון כיון דמסופק לן אם הלכה כרשב"ג אם הוכיח סופו על תחילתו א"כ עכ"פ אין זה אומדנא דמוכח שחשב כן מעיקרא והגם שחשב כן מ"מ לא הוי אלא דברים שבלב דלדידן אין ודאי שהי' במחשבתו כן אלא לרשב"ג דס"ל ברור הוכיח סופו על תחילתו לדידי' לא הוי' דברי' שבלב ולכן לכבודו לא אמרו היתר דלדידי' אסור, אבל לדידן מותר כנ"ל, שם בארה

ונזכרתי עתה ע"ד זה להיות שהי' קשה לי מאוד לשיטת ראשונים הנ"ל מי איכא אומדנא גדולה מגט מעושה שכופין אותו שיאמר רוצה אני שודאי לבו בל עמו ואיך ס"ד דש"ס דטעמו משום דשב"ל ה"ד ונצטערתי בזה עד שמצאתי שאהבה נפשי בהפלאה שם שעמד ע"ז ותירוץ עפ"י קושיא ראשונים נימא אגב אכפא גמר ומגרש וכ' כי אין זה ברור אולי בלבו לא גמר ועכ"פ ספק הוא שוב ליכא אומדנא דמוכח כיון שי"ל אגב אכפא גמר ומגרש עיין בו וזה כסברתי הנ"ל

נחזור לדברינו בנידון שלנו פשוט דאין לדון בו מטעם דשב"לה"ד דאחר שנודע לנו מחשבתו ודמיונו הכוזב לו, ושוב ידוע לכל כי ע"ד כן ציוה לסופר ועדי' שיכתבו ויחתמו ודברי' כאלו הוה דברים

עד כה דברינו אם דיעה כזו מפסדת ומגרעת, ואם הי' אומר בפה מלא קודם האמירה שכן בדעתו הי' כתיבת הגט פסול כן ע"י מחשבתו בלא גילוי הפה הגט פסול ג"כ מטעם שכתבתי

אלא דנלפענ"ד דאין דבר זה מגרע ומספיד כלל כתיבת הגט להיות כי איני אומר שאם הי' יודע שצריך גט מדינא שיש ספק בגירושין ראשונים או שבאמת נמצא פסול בג"ר שלא הי' מגרש שנית אז הי' לנו לדון בכל הנ"ל, אבל לא אמר כן אלא שבכל אופן הי' עושה כל מה שעשה רק שכן הי' במחשבתו שא"צ לכל זה רק לזריזות בעלמא וחשש רחוק אנן סהדי דחפץ ורוצה בגירושין והלא כבר גירש בג"ר, וגם עתה לגירושין עומד בודאי חפץ ורוצה שיכתוב הסופר ויהי' במקומו ויכתוב לשמו ושמה כדינו ועיין יבמות נ"ב ע"ב קידשה לשם אישות דצריכה גט הגם שסבור הי' דהיא יבמתו ויש בה זיקה מ"מ כיון שחפץ לקנותה ומתכוין לקדש קנה, ואינו דומה לעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו שלא התכווין כלל לשום קנין עיי"ש, ויש לחלק דשם ער"פ מכווין לקידושין, מ"מ נ"ל דיש לדמות זה להא דכ' הרא"ש פ"ק דקידושין בשואל טבעת לקדש בו אשה דמועיל, דכיון דרוצין בקידושין רק שסבורים דסגי בשאלה אנן סהדי דאלו ידעו שצריך מתנה הי' השואל מכווין לקנות והמשאיל להקנות ועושין באופן המועיל רק שסבורים שמועיל וסגי בשאלה ועיין יו"ד סי' ס"ו סעיף י"ח בהג"ה, וכן בנידון דידן כיון שבאמרי פיו גילה גילוי דעתו שחפץ לעשות כל הראויות לעשות כדי לצאת כל החששות רק שסבור שאין זה רק זריזות ועכ"פ אמר לסופר שיכתוב כפי הצורך ודי בגילוי דעת זה ובמינוי שליחות כזה ויכתוב ויהי' במקומו כפי הצורך כנ"ל

ובאמת דברי הרא"ש הנ"ל צל"ע מש"ס גיטין כ' ע"ב אשה לא ידע' לאקני' וכו' ועיי"ש להרא"ש הנ"ל כיון שהיא נותנות לו הטבלה לכתוב גט גם כשסבורה וטועית שדי בשאלה ולאו דינא גמיר' נימא אנן סהדי שאם היתה יודעת שצריך שיהי' שלו ממש היתה נותנת לו במתנה וצל"ע לפום רהיטא, ושיטת הרא"ש הנ"ל פסקו בש"ע א"ע סי' כ"ח ועיין ט"ז א"ח סי' י"ז ס"ק ה' וסי' תל"ד ס"ק ו'

ומלבד כ"ז נ"ל כיון שעומד לפני ב"ד ועושה כרצונם וכן מצוה עליו לעשות בודאי ניחא לי' שיהי' באופן המועיל לדעתם ומכ"ש שמפרש ואומר שיכתוב אפי' מאה גיטין עד שיוכשר לב"ד שעומד לפניהם הרי תלה ההכשר בדעתם, ותו לא מועיל מה שבלבו ועיין רמב"ם פ"ב משבועות במי שתולה נדרו בדעת חבירו אם אמר תנאי הי' בלבי אינו מועיל כיון שתולה בדעת חבירו לבם במקום לבו קאי ויש לחלק קצת מ"מ נ"ל נכון כמ"ש, שאין לך אנן סהדי ואומדנא גדולה מזו שבציויו לסופר שדעתו שיכתוב לשמו כפי הצורך ואין צריך יותר כנ"ל, ולהיות הזמן יקר לא אוכל להאריך יותר, גם מ"ש לא שקלתי במאזני שכלי במשקל צדק, וסמכתי על רוחב בינתך ותורתך. תשים עין עליהם, ועל שארי דברי' שכתבת, בעזה"י לכשאפנה אשנה, ואשיב כיד ה' הטובה עלי, הכ"ד אחיך דשו"ט טרוד מאוד בעבודת הקודש הק' אברהם שמואל בנימין סופר. תשובה נ"ג

מה שחנני השי"ת בדין אם חוששין לקול שנתקדשה או נתגרשה קידושין או גירושין דרבנן, ואם חוששין לקול דחלוצה

במל"מ פ"ט מאישות הלכה כ"ה מביא בשם תשובת פני משה דבקדושי דרבנן ל"ח לקלא, ותשובת הארנ"ח ס"ל גם בקידושין דרבנן חיישי' לקלא, וכ' המל"מ דתלי' בפלוגת' הרמב"ם והראב"ד בטעמא דחלוצה אין חוששין לרמב"ם כפי שכ' הה"מ משום דאיסור חלוצה לכהן דרבנן ובדרבנן ל"ח לקלא, וראב"ד חולק וס"ל משום דלא אתחזק קלא, ולרמב"ם בקלא דנתקדשה קידושי דרבנן ל"ח ולראב"ד חיישי' היכא דאתחזק קלא כראוי' לו, והנה המל"מ לא הכריע הלכה כמאן כראב"ד או כרמב"ם רק הראה מקום כי תליא בפלוגתת ראשונים רמב"ם וראב"ד. ונחזה אנן, הנה הרמ"א בסי' ו' סעיף ה' כ' יצא עליה קול חלוצה י"א דלא חיישינן, ובב"ש ס"ק י"ב כ' דנראה עיקר כשיטת' רי"ף ורמב"ם וכן הסכים המגיד, והנה מ"ש כשיטת רי"ף ורמב"ם, והיינו משום דרי"ף הי' לו הגרסא בברייתא חלוצה אין חוששין נראה לו דס"ל כרמב"ם, והוא תמוה בעיני הלא גם הראב"ד הי' לו גירסא זו חלוצה א"ח דלא בא להשיג על הרמב"ם משום חילוף גרסאות אלא חולק עליו משום דנראה מתוך דברי הרמב"ם דס"ל אפי' בקלא דאתחזק כמו גרושה ל"ח דהא כ' אבל חלוצה ל"ח היינו הגם בגרושה חיישינן בקלא דאתחזק בחלוצה ל"ח ומשום דחלוצה דרבנן, וזה לא ס"ל לראב"ד וכ' הה"מ דס"ל לראב"ד דחלוצה דקתני בברייתא היינו בלא אתחזק קלא, והקשה עליו הה"מ, אבל בעיקר הגרסא ליכא פלוגתא בין הרמב"ם וראב"ד ולהיות כן אין כאן הכרע מרי"ף דס"ל כרמב"ם מדמביא הגרסא חלוצה ל"ח דלמא כראב"ד ס"ל בטעמא דחלוצה ל"ח ודברי ב"ש בזה אין מובנים, אבל מ"ש וכן הסכים המגיד הוא נכון דהא הקשה על הראב"ד, וכיון דרמב"ם והה"מ הכי ס"ל הו"ל ראב"ד יחידאי נגד רמב"ם והה"מ, וכ"כ הח"מ דהה"מ הסכים על ידו, אלא דאני מצאתי ראיתי בתוס' גיטין פ"א שכ' בתירוץ שני דהא דכתובות בתרומה דרבנן מבטלינן קלא, מוכח דס"ל דחיישי' לקלא בדרבנן אלא דמקילים בדרבנן דמבטלינן קלא, וזה דלא כרמב"ם, ועיי' נוב"י קמא חלק א"ע סי' ס"ט שמיישב שיטת הרמב"ם דלא