כתב סופר אבן העזר קלו

תשובה נ"ב

שיל"ת פ"ב יום ה' פ' בשלח תר"ט לפ"ק אורך ימים ושנות חיים. שפע וברכה ע"י בלי דים לה"ה אהובי אחי הרב הגאון המאוה"ג חריף בעל פיפיות מעוז ומגדול צדיק כביר כקש"ת מו"ה שמעון סופר ני' אב"ד בק"ק מט"ד יע"א. אשר נדרתי אשלמה להשיב על שאלתך ואקיימה והלא ידעת כי עצמו טרדותי מכל צד לכן אחרתי עד היום וגם כעת א"א לבוא בדרך ארוכה להשיב על כל ספיקותיך ועל אחרון אני בא

הנה נפשך היפה בשאלתך ממני לחוות דעתי העני' בנידון ג"פ אשר סדרת לאיש אשר שמו משה אלי' וסדרת שני גיטין ולא נטית מעצת אחרונים להעלים מהמגרש כי צריך שני גיטין רק אחר שכבר נתן גט הראשון אמרת לו כי נמצא פסול ולכן צריך גט שני ואחר שכ' הסופר וגמר מעשה הכתיבה ונתארך ונמשך הדבר פער המגרש פיו לאמור לב"ד לא יפה אתם עושים בסידור גט זה היום להטריחנו על לא דבר הלא אכי יודע כמוכם כי גט זה שנכתב היום הוא כלא הי' זא פיעל וויא גאר ניכטס כי כבר נגלה זה הסוד מא' מהמגידי' שהגט של אתמול לא נמצא בו פסול וזו כבר אינה אשתי וזה הגט היום הוא רק חוכא בעיני מי יבוא ויאמר ששמי אליה הכל יודעים שהחזן קורא אותי אליהו, ועי"ז נגלה לב"ד שמחשבתו ודעתו כי כבר נתגרשה אשתו וגט זה הוא רק זריזו' של שטות שלא יבא א' ויטעון ששמו כך

והנה נסתפקת אם מחשבה זו שבלבו בשע' שציוה לסופר לכתוב מזיק ומבטל מה שציוה לו כיון שסבור שאין צריך גירושין כלל או נימא דברים שבלב אינם דברים, ונראה לך לומר לכמה פוסקים דס"ל דכתיב' הגט א"צ שליחות אלא ציווי הבעל לסופר כדי שיאמת אצל הסופר שהבעל חפץ ורוצה בגט כדי שיהא כתיבה לשמו ולשמה וכיון שעיקר אמיר' הבעל רק מצפון לבו רצונו וחפצו ויען שנתוודע לנו בודאי שלא הי' בלבו לגרשה הוי כתיבה שלא לשמה, כי כל עיקר האמירה רק גילוי דעת וכונת הלב והארכת בזה, הנה הי' נ"ל סברתך נכונה ועשיתי במחשבתי קצת סמוכין לדבריך מענין לענין, אבל אחרי שובי נחמתי כי עשיתי להם סמוכין דמש"ס קידושין נ' ע"א נראה היפך זה דהא ס"ד דש"ס דגט מעושה כשר משום דברים שבלב לא הוי דברים וקשה איך כותבי' הגט ע"פ ציוי' הבעל הרי אין בלבו לגרש ואין כאן גילוי דעת לסופר וע"כ דגם לזה מהני אמיר' פיו ואין מה שבלבו מגרע והטעם כי אין אחרי הוצאות פיו כלום, שוב ראיתי כי בעצמך הרגשת בסתירה זו בסוף מכתבך, ומה שכתבת לתרץ דבריך לא הבנתי ולא נ"ל

אלא די"ל דלפי ס"ד דש"ס דלא ידע הטעם לגט מעושה עכצ"ל דגם בזה שייך דשבלה"ד אבל למסקנא דמייתי ראי' מהא דמעילה דדשבלה"ד ומגמ' ליכא ראי' דחזקה רוצה שמצוה לשמוע ד"ח א"כ י"ל דבאמת בציווי הכתיבה לא שייך דשבלה"ד כסברתך. אלא דנ"ל דא"א לומר כן דא"כ בכל המגרש ע"ת דאם לא אמר כדין התנאי הגט קיים והמעשה בטל, ואם כדבריך יבטל הגט משום הכתיבה דלא הי' לשמה דלא הי' דעת הבעל לגירושין אם לא יתקיים התנאי ועכצ"ל גם בזה דברי' שבלב ל"ה דברים וכיון שלא אמר התנאי כדינו הגם שמחשב בלבו שמצוה לסופר ע"ת וכן נותן ע"ת שמחשב בלבו וכן גילה באמרי פיו אלא שלא הי' כדין תנאי דברי' שבלב כאלו אינם דברים. ובאמת צל"ע על דמבעי' לש"ס קידושין כ"ט ע"ב מנ"ל לרבא הא הל"ל וממגרש ומקדש ע"ת דצריך לר"מ כפילת תנאי ואל"ה התנאי בטל ועכ"פ לא גרע ממחשב' הלב וע"כ דברים שבלב לה"ד, ואפשר י"ל דאם התנה ולא אמר כדיני תנאי בזה מורה לנו דלא איכפת לי' בתנאי וכעין זה כתב הר"ן בגיטין סוגיא דתנאי כפול וגרע מאם לא אמר כלל וצל"ע

שוב ראיתי מ"ש במרדכי פ' אלמנה ניזונ' בענין דברי' שבלב וכ' ודומה למתנה ולא כפל לתנאו הגם שגילה דעתו וחושב בלבו מ"מ אינו מועיל עיי"ש, והנה בתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני דבנידון דידן ובדומה לזה ליתא משום דברים שבלב לה"ד, דוקא היכא דמחשבת לבו סותר המעשה או אמרי פיו אז אין בכח המחשבה לבטל דברי פיו, אבל כשהוא מוטעה ופיו ולבו שמין כפיו כן לבו, אלא שהכל הי' בטעות אינו ענין כלל להא דמייתי הש"ס בקידושין שם דכל הני ענינים דברים שבלבו סותר למה שעשה ומה שדיבר שאין במשמעות פעולותיו שע"ד כן משה ומסתים קסתים להו כי הי' לומר שמוכר ע"מ לעלות לא"י וכן במעילה סתם ואמר מן החלון ובכלל משמעות דבריו כל מה שבחלון ומכ"ש בגט מעושה שסותר לגמרי שאומר שרוצה לגרש ובמחשבתו נגד זה משא"כ במוטעה כפיו כן לבו שהוציא יופיו מה שבלבו ובנידון דידן הרי אמר כל מה שנאמר לו מפי ב"ד וסבור שהכל למילתא יתירה אין כאן סתירה כן הי' נ"ל. אלא שראיתי שלכאורה דבר זה תלי' באשלי רברבי, בשיטת תוס' ור"ן בשבועות כ"ו ע"ב דתוס' ס"ל דוקא היכא שבלבו סותר המעשה אז לה"ד משא"כ כשאינו סותר רק מפרש ומבאר דבריו שהוציא דברים כאלו הוי דברים, והנה צ"ע לתוס' דא"כ גם באומר שע"ת כך וכך אמר ועשה ג"כ יהי' דברי' שבלבו מועילים, שאין כאן ביטול רק ביאור ולא עקירה, ועיין דבר זה בכתובות פ"ב י"ט ע"ב תנאי הי' דברינו כו' ועיין ח"מ סי' מ"ו וסי' כ"ט, ונ"ל לפי שיטות דסוברים דתנאי ג"כ רק כמבאר ומפרש כן לענין דברים שבלב הוי דברים שאין זה עקירה, והא דקידושין דחשבינן לי' מה שחושב לעלות לא"י וכן שסבור שהיא עשירה לדברים שבלב דכיון דבינו לבין חבירו הוא הו"ל נפרש ולא לסמוך על דברי' שבלבו, ומסתמא כפירושו כי בכל אופן מוכר ומקדש לכן התנאי שחושב בלבו אין זה ביאר אלא סתירה כי מדבריו ממעשיו נראה שבלא תנאי עשה, משא"כ בנדר שבינו לעצמו הוא הגם כשסותר בלבו מה שמוציא מפיו אינו מועיל משום דברים שבלב לה"ד כמבואר בש"ס נדרים גבי נודרי להורגי' ומוכסי'. אבל כשאינו סותר רק סמך על מה שבלבו ביאור הדברי' מועילי' דברי' שבלב וכן בתנאי כנ"ל ועיין בסמ"ע סי' מ"ו ס"ק ק"ד שמחלק בין שמעידין בע"פ שהו"ל לומר מיד התנאי לכן כשאומרים אח"כ הוי סתירה משא"כ כשמעידין בשטר וזה כסברתי הנ"ל אע"פ שאין הענינים דומים

וזה נ"ל ג"כ דעת הרמב"ם רפ"ב מהנ' שבועות הלכה יו"ד באומר תנאי הי' בלבי דאין לוקין ועיין כ"מ שם מ"ש על השגת הראב"ד ולפמ"ש נ"ל דס"ל לרמב"ם תנאי שאני דאין זה אלא ביאור דברים וסמך בלבו שהי' ביאור דברים שמוצא בפיו ובינו לבינו מועיל וכהנ"ל כנ"ל. הגם דרמב"ם ס"ל פ"ג מעדות תנאי הי' דברינו דוקא באב"י יוצא ממק"א דס"ל כיון שחתמו סתם משמע שלא הי' תנאי ולכן הם חוזרי' ומגידי' משא"כ בדברי' שבינו לבינו מודה דתנאי ביאור הוא ולא עקיר' ועיי' ר"ן שם ולפ"ז אולי י"ל במוטעה הגם שלפי טעותו נעקרה כל מה שהוציא בפיו ואפי' מקצתו אינו קיים מ"מ כיון שסוף כל סוף אין כאן סתירה ואין דבריו שבלב היפוך ממה שבמכוון הוציא מפיו לא שייך בזה דברי' שב"ל ה"ד וכן בנידן שלנו ועיין

אלא דבאמת כל רוב ראשונים נ"ל כתוס' הרא"ש ור"ן ורשב"א ודכוותי' ס"ל דגם בביאור הדברים לא מהני ע"י מחשבת הלב, ויותר מזה ס"ל להר"ן דאפי' בנדר בטעות אם ליכא טעות בעיקר הנדרים שהתכווין לאיש אחר הנדר קיים ואין מה שבלבו מבטל הנדר, ודוקא במפרש בשעת נדרו שגובה הוא מדירה אבל בסתם הגם שבלבו הוא מפני שגובה ונמצא שטעה מ"מ הנדר צריך התרה עיי"ש וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' רל"ב ועיין בש"ע חו"מ סס"י נ"ה במחילה בטעות, מהנראה כי אין הטעם דשבלה"ד משום סתיר' הדברים רק משום שאין המחשבה מתפעלת כלל על הדיבור והמעשה ואין בכח המחשבה לפעול כלל א"כ י"ל כן בנידון דידן

ועדיין נ"ל דוקא בנדר בטעות או בנודר סתם ובלבו ביאור נדרו שנודר על יום א' כיון שלא הוציא מפיו כל מה שבלבו וסמך בלבו על ביאור הענין הגם שבינו לבינו הוא מ"מ דברים שבלבו לא הוי דברים כיון שיודע בנפשו כי משמעות דבריו הסתומים אינו כמחשבת לבו, וצריכין ביאור ופירש, ואין מה שבלבו כלום, משא"כ בנידון דידן הרי הוא סבור שהענין כך הוא ויודע לכל שכן הוא רק להעדפה וזריזות בעלמא וגירושין אין כאן, א"כ אין כאן סמך על מה שבלבו, וחסרון דברי' ישלים הלב, אלא שסבור שכ"ע יודעים כמוהו שכן הוא, וכעין זה מצאתי ראיתי בס' מחנה אפרים שמחלק בין הפרקים אם סובר שמשמעות דבריו אינם כמו מה שבלבו, אז לא מועילית דברי' שבלבו. משא"כ כשסבור שמשמעות הדברים שהוציא כן הוא כמו שבלבו ועי"ש

עיי' תשוב' חתם סופר יו"ד סי' ש"י בד"ה ועוד לא דמי וכו' דכיון דעושה הנכרי כל הקניני' שיודע שקונין רק שבלבו שלא לקנו' הוי דשב"ל ולפמ"ש י"ל כיון שהוא סובר שגם המקנה כן דעתו והענין כך הוא שוב לא הוי דשב"ל כנ"ל, ובלא"ה י"ל דאומדנא דמוכח הוא וידוע לכל שכן דעתו ולא הוי דשב"ל כמ"ש הראשונים

וידעתי גם ידעתי שיש לחלק בסברות דקות בין הענינים וגם אני בעצמי נבוך בכל ענין זה כי הוא עמוק