כתב סופר אבן העזר קכג

והא דס"ל לרמב"ם אם פשעה וחלתה חייב לרפאותה וכתבנו דיש ללמוד מקו"ח דחייב לפדותה אחר התבוננת יש לחלק, דאם יחייבו את הבעל לפדותה כשנשבית מחמת גרמא דילה שגנבה וכדומה יש לחוש שתעשה כן מתחלה ותסמוך שיהיה הבעל צריך לפדותה וממנה ילמדו וכן יעשו נשים אחרות, אבל בחיוב רפואה לא שייך זה שתאכל עד שתחלה עצמה לתאות נפשה ע"ס שהבעל ירפא אותה מממונו, ועוד י"ל בוודאי מי שאוכל לתאותו עד שמזיק לו ונחלה, אם הי' יודע שיחלה ויהיה צריך לסמי רפואה וספק אם יתרפא לא הי' אוכל אלא מחמת גודל תאותו מדמה בנפשו שלא יחלה ולאו פשיעה גמורה היא, אבל כשגורמת לנפשה שנשבית, אם יודעת דהבעל חייב לפדותו תגנב מתחלה גם אם יודעת שישבוה כי יש לה מי שיפרקה לכן אפשר לא חייבוהו חכמים בכך

ונבוא ליתר דברי הבית מאיר ההוא מסברא אמר דחייבוהו חכמי' דטעם חיוב זה כיון שהכל שלו ואין לה ממה לפדות בו ומוטלת על הציבור העמידוהו חכמים במקום צבור וכל שהצבור מחויב בפנוי' הבעל מחויב באשתו, לפי דבריו לשיט' הרמב"ם דפסקי' המחבר מפעם ראשון ואילך יוכל לומר הרי גיטך וכתובתך ולפמ"ש הח"מ וב"ש והוא העיקר תוכל לומר לו או פדני או תן לי כתובתי וזה אפי' כמה וכ"פ, והיכא דפשעה אינו צריך לפדותה רק עד ג"פ כמו שהצבור מחויבים, ולא משמע כן בברייתא דקתני פ"ר חייב לפדותה ביותר מכ"ד, מכאן ואילך רצה פודה, היינו משלו רצה אינו פודה אלא נותן לה כתובתה, וכיון דגם בפשעה חייב לפדותה, בריית' בפעם ראשון קאי כשפשעה וכן מכאן ואילך ג"כ גם כשפשעה קאי דחייב לתת לה כתובתה לעולם, וזה אינו דל"צ רק פעם שני ולא יותר וברייתא קתני מכאן ואילך, ועוד בפעם ראשון איכ' נפקות' בין פשעה ללא פשעה, דאם כבר נשבית כשהיתה פנוי' אפי' כ"פ, ונשאת ונשבית תחת בעלה חייב לפדותה דלגבי דידי' פעם ראשון הוא, אבל כשנשבית מחמת גניבתה כשהיתה פנוי' שוב אין על הב"ד לפדותה כמבואר בש"ס גיטין כשלותה ונשבית, ואם נשאת אח"כ א"צ הבעל לפדותה דהוא במקום צבור קאי, ואם לא יפדה הוא גם הצבור א"צ לפדותה כה"ג, ואיך קתני בברייתא פעם ראשון צריך לפדותה, הלא בשנשבית מחמת שגנבה יש חילוק בין שכבר נשבית כשהיתה פנוי' פעמים ובין לא נשבית כלל או רק פ"א ואין הדין שווה בכל גוונא

ועוד הרי אמרו רבנן דפעם ראשון חייב לפדות ביותר מכד"ד, לפי שיטת הרמ"א שברא"ש וברמ"א בשם י"א דרבנן ס"ל כמתני' דגיטין דאין רשאי לפדות יותר מכד"ד ובעל שאני דכגופו דמי', ולסבר' בית מאיר דהעמיד הבעל במקום הצבור וחייבוה כדי לפרוס העול מן הצבור, א"כ למה חייבוה יותר מכד"ד, עכ"פ הכא דהיא גרמה לנפשה דחייבוהו כדי שלא תהי' מוטלת על הצבור, לא יהיה חיובו רק לפרוק על הצבור דלא יפדו אותה רק בכדי דמיה, ורבנן אמרו סתם פ"ר פודה יותר מכד"ד, ואם איכא חיובא גם בפשעה ובכלל פ"ר ג"כ כשגרמה לעצמה דיש חיוב, ואיך אמרו דחייב ביותר מכד"ד ואפי' כשפשעה

עוד קשה לי לפי הסברתו כדי שלא תהי' מוטלת על הצבור גם אם מכרה עצמה לנכרים מחויב לפדותה כדי שלא תהי' מוטלת על הצבור וזה לא שמענו ממתני' דקתני רק שנשבית חייב לפדותה, ולא קמ"ל הך רבותא כשמרה עצמה דחייב לפדותה, ואין לומר דאם מכרה עצמה נאסרה לבעלה ישראל דהוי כתחלתה ברצון שמסרה נפשה בידים לביאת נכרי ויותר מכן כ' הר"ן אפי' בשבוי' באונס ספק אם נתרצה שאסורה לו א"צ לפדותה ועיי' ברמ"א סי' ע"ח, תינח כשספק אם נבעלה, אבל כשידענו שלא נבעלה ומותרת לבעלה יהיה חייב לפדותה כמו שהיה צבור חייב שלא תהי' מוטלת עליהם, אלא ש"מ כשמכרה ומסרה עצמה לנכרי א"צ לפדותה ומ"מ אפשר כשגנבה ואינה אלא גרמא חייב לפדותה, ושאני כשמסרה נפשה, אפשר כן הוא, אבל הבית מאיר רוצה לפשוט מסברא דיני' דכל שהצבור מחויבים לפדותה גם הבעל מחויב וא"כ הה"נ כשמכרה עצמה וא"א שיהי' כן כמ"ש וצ"ע

וזאת תורת העולה מדברינו, א') אם חלתה מחמת פשיעתה שאכלה הרבה עד שחלתה וה"ה כשלא שמרה נפשה מצינים ופחים חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה ע"פ אבני מלואי' שחולק הב"ש, ודבריו נראים, וכן היורשים מחויבים לרפאותה רפואה שאין לה קצבה, ב) לענין חיוב פדיה אם מכרה ומסרה נפשה אפי' ידיע שלא נבעלה אינו חייב לפדותה אפי' בפ"ר, ג') אם היא גרמה לעצמה שנשבית כגון שגנבה וכדומה, אם אשת כהן היא ונאנסה אינו חייב לפדותה דהא היא גרמה לה שתאסר עליו הגם דבטומאה נאנסה אבל ע"י שנשבית ברצון, היא גרמה לכך,) אם אשת ישראל היא שנשבית ע"י גרמא שלה, נשאר לנו בספיקא דדינא ואין להוציא ממנו בפ"ר, ובפעם שני אינה יכולה לומר לו תן לי כתובתי או פדאני, דאין מוציאים מיד המוחזק מספק, ואם תפסה, עד כדי כתובתה אין מוכיחים ממנה, אבל יוכל לומר לה אפי' בפ"ר יהי' זה לכתובתה ותפדה עצמה, ואם תפסה יותר מכדי כתובתה לפדות עצמה כשדמי פדיה עולים יותר או אפי' דמי פדיה פחות אינו יכול לומר לה החזיר לי מה שתפסת יותר מכתובתך דתוכל לומר לו אולי אתה מחויב לפדאני משלך וא"א לו לנכות דמי הפדי' מכתובתה ותחזיק בכתובתה לעצמה ופודת עצמה ביותר מכדי כתובתה מספק שמא מחויב הוא לפדותה משלו, ולא יוכל לומר שתחזיר לו כדי כתובתה מה שא"צ לפדיה כמו כל אשה שתחת בעלה שכתובתה ביד בעלה, דאם תחזיר לו יהי' הוא המוחזק וינכה לה מה שתפסה יותר מכתובתה ופדאה עצמה בספק והבן, ועיי' רמב"ם הלכ' עבדים פ"ח הלכה ב' וג' אם האדון חייב לפדותו אם תפס ופדה עצמו מדמי רבו אין מוציאים ממנו, ויש לומר כיון דפדי' דבעל תנאי ב"ד הוא ולא כתוב ככתוב דמי ונכנס בתנאי ב"ד מיד בשעת נשואין, כ"ז בחיוב שחייבוהו בוודאי, אבל בספק אם חייבוהו כיון שאין מוציאין ממנו מספק לא נתחייב מעיקרא ואם תפסה לא מהני דוודאי השתא א דאיכא ספקא לא נתחייב כלל ועדיין צ"ע

הנפלענ"ד כתבתי כאור בוקר ליום א' ג מנחם אב ק"ץ גלות"א לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מז

ד' ישפות שלום ידידי הרב המופלג בתורה המאוה"ג ובקי בעל פיפיות כש"ת מו"ה ישראל זאב סג"ל נ' ראש בד"צ דק"ק אוהעלי יע"א

אנוכי פה קורית חוצו' לשאוב אויר טוב להשיב רוחי, ונשלח אלי יקרתו מביתי, והנני משיב מפני הכבוד בקיצור נמרץ כי אין אתי עמי ספרים כל הצורך ואין אומן בלא כלים, והנה כבר העדתי במכתבי הקדום כי יש תח"י תשובה בענין העמדת החופה בבהכ"נ מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, ועתה בבוא שנית דברי מע"כ לי' אלי בענין הזה ציותי לחפש אחרי' ולהעתיקה, והנה היא לעוטה פה ועיניו יחזה מישרים דעת קדוש עליון כבוד רבו ז"ל

ואבוא על דבריו בעיון מעט מזעיר מ"ש מע"כ ני' כיון שהעמדת החופה תחת כיפ' שמים לאו דינא הוא רק מנהג ישראל כנראה מדברי רמ"א ע"א סי' לא צריכי דייני העיר להתקוטט עם אנשי העיר בשביל דבר זה כי עי"ז יקופח פרנסתם הקצוב להם מקופת הקהל, וציין עמ"ש הש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"ג על ראי' זו יש לפקפק, וביותר הי' לו להביא מ"ש מג"א סי' תר"ח סק"ג בשם ס"ח שאם ע"י תוכחה ישנאנו וינקום ממנו א"צ להוכיחו עיי"ש, ובאמת נ"ל דדברי הס"ח רק במצות הוכח תוכיח עמיתך שאם רואה דבר מגונה בחבירו שצריך להוכיחו, באופן שישנאהו וינקום ממנו א"צ, אבל מי שיושב על כסא הרבנות ונתקבל לפקח על עסקי העיר להורותם דרך החיים להוכיח וליסר אותם בדברים ולהעמיד הדת כל האפשר לא יחוס על עצמו רק על כבוד ה' יהי' עיניו ולבו תמיד וזה בכלל מה שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' בני מתא לא מפני דמעלי רק מפני שלא הוכיחן במילי דשמיא, מ"מ הכל לפי ראות עיני המורה אם יקובלו דבריו ואם לאו כשם שמצוה לומר וכו' ובאמת מצות התוכחה קשה מכולן מי יוכל לשקול במאזני שכלו בכל פעם אם יפה שתיקתו או לא, וכבר אמרו חז"ל דמדה"ד מקטרג אם לפניך גלוי' וכו' ובאגדה אמרתי במק"א לפרש מה שאחז"ל לא נתקררה דעתו של ישעי' עד שאמר ויהרבו הנער בזקן וכו' וצ"ל איך ח"ו היו שונא את ישראל עד שלא נתקררה דעתו אתמהה, ונ"ל הנה ידע ישעי' כי לא אלמן ישראל ובדור הרע מ"מ לעולם יהי' צדיקים ת"ח אוחזים אומנת אבותיהם בידיהם, ותורתם אומנתם אבל כי גם הם יענשו על שלא הוכיחו כי יאמרו כי אין תוכחתם מקובלת ומדה"ד מקטרג לפניה' מי גלוי, ולא יוכלו לשקול הדבר על נכון, אלא דבאמת כל זה כל זמן שת"ח מכובדים בעיני העם ומכירים ערכם רק יצרם מתגבר עליהם לעבור על מצות ה' אז יש פתח תקוה ברוב דברים דברי תוכחה יחדלו הפושעים וצריך להוכיח אפי' מאה פעמים אבל אם מלעיגים על ת"ח ההולכי' דרך ישכון אור תורה ויראה, שמים אור לחושך גם בוז יבזו אותם, שוב בוודאי לא יקבלו דבריהם ולא יכנסו באזניהם לא יטו אוזן לקולם וגלוי וידוע לפניהם שלא יקובלו דבריה' ויוצאים ידי שמים, ולכן נתקררה דעתו של ישעי' כששמע וירהבו הנער בזקן ונקלה בנכבד כנ"ל, וכן בעוה"ר בדור הרע הזה, אבל לא כל המקומו' והעתים שווים, ולכן א"א ליעץ לחבירו אלא כ"א יראה מה שלפניו וה' יתקנינו בעצה טובה מלפניו לכבוד שמו הגדול

עד כה דברתי בדבר הנוגע לתוכחה, אבל אם לא יקיבלו דבריהם ויתקנו לעשות החופה בבהכ"נ אם יש נדנווד איסור למסדרי קדושין, זה צריך עיון, והנה למעלתו ני' פשיטא דמותר כיון שגם אם ימנעו דייני העיר מלסדר קדושין הרבה קלי הדעת ימצאו שיסדרו