כתב סופר אבן העזר קכב

אם פודי' הבנים בשביל קלקולא כ"ש הכא לקטלא, י"ל שאני בנים דלא הם מכרו עצמם ומה יעשה הבן שלא יחטא שמכרו האב ולכן חיישי' לקלקולא בדדהו יותר מבא' שמכר עצמו, אבל מכר עצמו לקטלא מנ"ל דעדיף לקטלא מקלקולא דאב דפודים אפי' כמה וכמה פעמים, ואפי' היה הדין דאפי' מכר עצמו ולא לקטלא דפודי' אותו לעולם אין ללמוד ממנו למוכר עצמו לקטלא מטעמא דכתיבנא דלא לטובתו פודי' אותו אלא להסיר כעס מלפני ה' וכ"ז צע"ג

מכ"ז נראה דהדין עם היש"ש דההיא מעשה הי' שלא ידע מעיקרא דלקטלא מוכר עצמו, ולא גרם לעצמו רק שיהי' משוקע בין הנכרים, ולמד קו"ח דאית בי' תרתי חשש קטלא וקלקולא, ובוודאי חמירא לנו להציל נפש מישראל ושלא לעמוד ע"ד רעיך במקום שהוא לא גרם לעצמו מחשש קלקולא וא"ש

ולולי דמסתפינא הי' נ"ל להוסיף עוד כל דמוכר עצמו לקטלא אפי' בפ"ר א"צ לפדותו דשאני קטלא מקלקול כ"ז שהוא בחיים כמ"ש, וכן משמע לי משטיחת לשון יש"ש דכ' הנהו גנבים מנכרים שחייבים תלי' אין פודין אותם כלל מדכ' כלל משמע אפי' פ"ר לא, וההוא מעשה שלא ידע שאוכלי אדם הם והי' אחר ג"פ, או שהי' רגילים בעירו כך דכתב היש"ש אפי' בפ"ר אין פודים כיון דרגילי שלא להעמיס על הצבור ונפקא לי' כן מדאמר התם הנהו מרגל רגילו ולא אמר דהי' פעם ג', ש"מ כיון דרגילי קוני עיר בכך אפילו בפ"ר אין פודי', וי"ל האי מעשה הוי רגילי בכך, אבל הוא לא ידע שכל המוכר עצמו ללודאי לקטלא וא"ש ביותר דאי ג"פ הי' רחוק שלא היה יודע בפעם שני' וג' דאוכלי אדם הם, ולמד ר"א מדחיישינן לקלקולא דבניו אפי' ביותר מג"פ כיון שלא הם גרמו לעצמם, ה"ה האי גברא דלא ידע דפודים אותו הגם דרגילי בעירו ואין חוששי' משום דוחקא דצבורא כה"ג, אבל כל שיודע דמוסר נפשו לקטלא אין פודי' אפי' בפ"ר ואפי' לא רגילי כנ"ל לולי שאיני כדאי כי הוא מחודש, הגם דמסתבר

ואיידי דאיירי אומר מ"ש רש"י שם דבחיי אביהם הוא משחר אותם, ולאח"מ חיישי' שלא יטמעו בין הנכרים וילמדו ממעשיהם, ותמוה הא הוא מוכר עצמו ולא חש לנפשו ואיך מנטר לבניו שלא ילמדו ממעשיהם, ועמד ע"ז אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו שם ולא מצא מענה, ונ"ל הנסיון ילמוד כוונת רש"י כי יש ויש שאוכלי' דברי' אסורים הולכים בשרירות לבם הרע ומגדלים בניהם בדרכי היראה ויש שמעלימים מבניהם מעשיה' הרעים שלא להרגילם בכך, באומרם כי המה בעלי תאוה ונפש רחבה ואין מעצור ברוחם אולי בניהם לא יהיו מן המתאוים תאוה ויהי' מעצור להם לכבוש יצרם וילכו בדרך טובים דרכי יראה ומוסר ואם יהי' מורגל מקטנותו גם כי יזקין לא יסור מדרך אשר הורגל בו ולכן מנטר בניו מכל דבר רע, והא"ש מ"ש רש"י דמנטרו בניו הגם שהוא נתערב בגוים ועושה כמעשיהם בשאט נפש בשביל ממון כנ"ל

אבל איני יודע מה הי' צריך רש"י לכ"ז די"ל בפשוט דוודאי ראוי' לחוס ולהציל הבנים מה יעשה אותו הבן שמכרו אביו לנכרי בשביל הנאת דמי זביני, אלא כל שהאב בחיים חוששי' לדוחקא דצבורא יחזור וימכור עד אין סוף ויפיל עצמו על הצבור לכן בחייו אין פודין, אבל אח"מ פודי' אותם אפי' אחר שמכר' אביהם פעם ג' דאין לחוש עוד לאב והם לא ימכרו עצמם דמעיקרא האב מכרם והם לא פשעו, וגם היכא דרגילי ב"ע בכך מן הראוי' לפדותם משום חשש דירגילו אחרים טפי, כיון שהם לא פשעו בדבר ראוי' לפדותם, והא דקאמר משום קלקולא הא קלקולא שייך גם בחיי אביהם לפרושינו אלא שאין פודים כדי שלא יחזור וימכור, י"ל דבאמ' בקטני' כ"ז דאין חיוב לפדותם כיון דאין מחויבים במצות עכשיו ועיי' זה במג"א סי' ש"ו אם מותר לחלל שבת להציל קטן שאנסו אותו להמיר כיון שעכשיו אינו מחויב במצות, ונ"ל למפשט מהא דפודי' הקטנים משום קלקולא הגם דאין חייבים עתה כיון שאם יהי' בין הנכרים ילמדו ממעשיהם ויטמעו כשיגדלו משו"ה האריך רש"י משום קלקולא שיטומעו בין הנכרים וילמדו ממעשיהם כנ"ל, והא"ש דאמר משום קלקולא היינו שיתקלקלו עכשיו ויחטאו לעתיד כשיגדלו, ובבריית' לא קתני חילוק בין בחיי האב לאח"מ, אבל במתני' קתני פודין הבנים לאח"מ, וצ"ל כמ"ש בחיי האב משום שיחזור האב ויעשה כן וא"ש נכון

המורם מדברינו אלו מענין לענין באותו ענין נ"מ לדינא בחיוב הבעל לפדות אשתו דיפה כ' הב"מ דאין לדמות להא דחוה"מ, דזיל בתר טעמא משום שלא תטמע בין הנכרים ולא משום טובה דידה הוא דנימא מי יחוש חוץ ממנה, ולא לבד כשגנבה שהיא גרמא בעלמא דסבורה היתה שלא תתפש לגנב, אפי' מכרה עצמה לנכרים חייב לפדותה שלא תטמע בה"נ, אבל מכרה עצמה לקטלא אפשר שאינו חייב לפדותה דלא שייך טעם זה, ולפמ"ש דאפי' בפ"ר א"צ הצבור לפדותה כן אין הבעל מחויב, ולקמן יבוארו יותר פרטי דינים עפ"ז

אבל מ"ש עוד הב"מ, ותו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לה לתאותה עד שחלתה נמי נימא שאין הבעל חייב לרפאותה, דבריו תמוהים שעושה מלאכה לדרוש דמים מן הבעל כשחלתה או נשבית בפשיעתה, ערבך ערבא צריך מנ"ל בפשיטות דחייב לרפאותה כשפשעה ואכלה עד שחלתה, והדבר בהפלגה בעיניו דוודאי לא יאמר אדם שיאמר אדם דבר זה שאינו חייב לרפאותה, בוא וראה שאני מצאתי לאדם גדול אשר כגובה ארזים גבהו שאמר דבר זה ה"ה הריטב"א בכתובות נ"א ע"א ומובא בש"מ דאם חלתה בפשיעתה אינו חייב לרפאותה ויצא לו כן מלשון מתני לקתה חייב לרפאותה, והרי לך דס"ל לריטב"א דאם חלתה בפשיעותה אינו חייב לרפאותה ולסברת הב"מ דפשיטא ל' יותר דחייב לרפאותה לענין פדיון מספקא ליה, ולריטב"א דאין חייב לרפאותה כ"ש שאין חייב לפדותה

ויש לומר דאין ללמוד פדיה מרפואה לפמ"ש תוס' הא דבפדי' א"י לומר הרי כתובתך וכו', וברפואה יוכל לומר דפדי' נגד פירות והרי לא הי' לה נגד הפירות משא"כ רפואה בכלל מזונות נגד מע"י והרי קבלה כבר מזונות, ויש לחלק ג"כ כה"ג לענין פשיעה, רפואה לא הטילו עליו כשפשעה דהא כבר קבלה מזוכות נגש מעי לכן לא הטילו עליו כ"כ משא"כ לפדותה שלא קבלה כלום נגד פירי' שלה משו"ה הטילו עליו חיוב פדיה אפי' כשפשעה, ועוד י"ל כעין זה כיון דרפואה בכלל מזונות וכמו שא"צ ליתן מזונות רק לאכול מה שרגיל אדם לאכול שאין מזיק לו כך רפואה בכלל שא"צ לרפאותה אם אכלה או עשתה דבר אחר שמזיק לה עד שחלתה אבל בפדיה שהוא נגד פירות אפשר גם בפשיעה חייבוהו רבנן, ולפמ"ש ב"ש בסי' ע"ט שיצא לדון בדבר חדש דרפואה שיש לה קצבה בכלל פרקונה עיי"ש, כי כן אם חייב בפרקונה כשפשעה חייב גם לרפאותה כשפשעה, והא דקתני במתני' לקתה ולא בפשיעה משום דמתניתין איירי ברפואה שאין לה קצבה לדברי ב"ש דהא קתני דרשאי לומר הרי כתובתך ולב"ש זה דווקא ברפואה שאין לה קצבה וקתני שפיר לקתה, אמנם עיי' אבני מלואים משיב דברים נכוחים על הב"ש וחולק עליו בדין זה דרפואה שיש לה קצבה לאו בכלל פרקונ' הוא אלא תקנתא בפ"ע הוא עיין בו, לפ"ז גם אם חייב לפורקה כשפשעה אין חייב לרפאותה כשפשעה אפי' רפואה שיש לה קצבה ועיי' בכ"ז

וכ"ז כתבנו לשיטת הריטב"א דדייק לי' לשון לקתה במתני וכ"כ הטור בסי' ע"ט כלשון מתני' לקתה, אבל הרמב"ם בפ' י"ד מהלל אישות הלכ' י"ז כ' האשה שחלתה חייב הבעל לרפאותה, שינה לשון מתני' דקתני' לקתה, נראה דלא דייק במתני' דקתני לקתה להורותת אבל חלתה בפשיעה לא, ואפשר דס"ל דנקיט מתני' לקתה ואפי' מחמת אונס מ"מ רשאי לומר הרי כתובתך, ובמכווין שינה לשון מתני' אא נטעה לומר דווקא לקתה באונס חייב לרפאותה, יהי' איך שיהי' עכ"פ מוכח מרמב"ם דלא ס"ל דווקא לקתה, דהא במתני' קתני לקתה איך שינה וכ' חלתה, ע"כ דס"ל דליכא למידק מלקתה דקתני אבל חלתה בפשיעה לא, דלא כריטב"א, וכ"ש המחבר כלשון הרמב"ם חלתה, לפ"ז אם חייב לרפאותה אפי' כשפשעה כ"ש שחייב לפדותה, דהא כתבנו אפי' אין חייב לרפאותה אפשר שחייב לפדותה כ"ש כשחייב לרפאותה דחייב לפדותה אפי' פשעה

ויש לומר די לבא מה"ד להיות כנדון דצריך ליתן לה כתובה ותרפא עצמה בשלה והיא תוכל לומר או פדני משלך אן תן לי משלי, אבל לחייב אותו כ"כ כשפשעה שיפדה אותה דווקא בשלו מנ"ל

אלא דיש למשמע ממתני' דקתני חיוב פדיה וחיוב רפואה משמע כמו חיוב רפואה אפי' פשעה, כן חיוב פדיה בשפשעה ורישא וסיפא בחדא מחתא מחתינא ובחד גוונא איירי ואפי' פשעה חייב לפדותה ואין רשאי לומר הרי לך כתובתך וכו'

אלא לפ"ז מוכח נמי אשת כהן שנשבית דקתני במתני' שצריך לפדותה משום שנאסרה עליו באונס דשבי, ומסברא הי' נ"ל פשוט דאם היא גרמה שנשבית ונאסרה עליו א"צ לפדותה וגם אם באשת ישראל חיוב לפדותה ולהחזירה אבל אשת כהן לא דהא היא גרמה לעצמה שנאסרה עליו, הגם באשת ישראל שגרמה לעצמה ונשבית בגניבתה ונאנסה לא נאסרה על בעלה ולא נחשב כרצון, ולא דמי לנתיחדה ברצון דנחשב כתחלתה ברצון, כמובן, מ"מ אשת כהן שנאסרה באונס ובא לה מחמתה נראה מסברא דא"צ לפדותה, ועיי' שילהי נדרים דא"כ שאנסנה יש לה כתובה דלא נאסרה מחמתה, ג"כ יש לעיי' כה"ג שהיא גרמה מהו

ולפמ"ש דממתני' מוכח דחייב לפדותה ואינו רשאי לומר הרי לך כתובתך, אם נדייק כן, ממילא מוכח גם אשת כהן שצריך לפדותה אפי' היא גרמה, וזה לא נראה מסברא, ונ"ל איפכא דסמכה מתני' אשת ישראל דומי דאשת כהן כשפשעה א"צ לפדותה וזה פשוט מן המושכל, נדע שכן אשת ישראל א"צ לפדות היכא דפשעה: