כתב סופר אבן העזר קכא

שווי' ויותר מכתובתה דאיכ' תרתי לרעותא דאין לו קצבה והוא יותר משווי' מ"מ רצה לפדות פודה וליכא למידק דיותר מכתובתה אפי' בכדי דמיהן אין צריך לפדות דהא הודיעו לנו במה שאמרו רוצה פודה דאפי' ביותר מכדי דמיהם יוכל לפדות אבל אינו חייב, ורצה אינו פודה ג"כ כמו רצה פודה ביותר מכדי דמיה' אבל בכדי דמיה' חייב לפדות אפי' ביותר מכדי כתובתה, אבל מרשב"ג הוי משמע לי' ביותר מכתובתה אפי' בכדי דמיהן א"צ לפדות דליכא רמז בדבריו דאיירי ביותר מכד"ד, ומתרץ באמת תרתי קולא אית לי' ועיי'

נחזור לדברי רמ"ה ורשב"א לפי טעמא דדהו כיון שמחויב ע"פ תנאי ב"ד הוי כפודה משלה, וזה דווקא בפ"ר שחייבו' אבל מכאן ואילך דלא מתחייב נגד פירות שלה ולא יהי' רשאי לפדות, והא מדאמרו מכאן ואילך רצה לפדות משמע דרשאי אפי' ביותר מכ"ד כמ"ש, לכן נ"ל דתרתי אמרו דאשתו כגופו וכיון דחייב לפדות וכו', וצ"ל קצת כיון דס"ל מסברא דהוא כאדם הפודה עצמו בשלו, למה להו לרמה לו, ויש לומר דאשתו כגופו היינו כמו הוא שפודה גופו דרשאי בשלו כן ה"נ כשפודה אותה בחיוב ב"ד כפודה עצמו משלו הוא, ויותר נ"ל דהא בלא הא לא סגי דאשתו כגופו משום דחביב' עליו כגופו יותר מבתו לא סגי דעדיין קשה ניהי דאין למחות על ידו כמו שא"א למחות לפדות עצמו, מ"מ למה הטילו רבנן עליו חיוב זה לכופו כשאינו רוצה מה להו לתקונא לאשה במקום שיש קלקול רבים יתר על תיקון דידה, וגם הרי רואים דלא חביבה עליו כגופו שאין רוצה לפדותה כלל או עכ"פ ביותר מכ"ד ולכן התחכם רמ"ה והוסיף על טעמא דתוס' באומרו כיון שמחויב לפדות ע"פ ב"ד הוי כפודה משלה נגד פירות שלה, וממ"נ פודה ביותר מכ"ד פעם ראשון חייבו כיון דמצאו שבאוי' לו לפדות ביותר מכדי דמיהם נגד פירות שלה, דנגד פירות הוא הוי כפודה משלה, ובפעם שני דליכא חיוב כלל אפי' נגד דמי' אין לעכב ע"י דאשתו כגופו מחמת חיבה יתרה א"א למחות ע"י, והוצרך רמ"ה ורשב"א לב' טעמים כדי ליישב משמעות דאמרו מכאן ואילך רצה פודה אפי' יותר מכ"ד וא"ש

אחר הוצעת דברינו אלו אומר אני דיש להעמיס בכוונת הרמב"ם דהכריע דהלכה כרשב"ג דמתני' כרשב"ג, וס"ל דמרישא אין ראי' דרבנן ל"ל כמתני' דגיטין די"ל אשתו שאני כיון שמחויב ע"פ תנאי ב"ד הו"ל כפודה משלה, אלא דאמרו בסיפא רצה פודה להשמיענו אפי' יותר מכדי דמיהם, וקשה כיון דאינו מחויב נגד פירי שלה למה רשאי, וטעמא דתוס' דאשתו כגופו לית לי' לרמב"ם לע"כ דלא ס"ל לרבנן הך דינא דמתני' דלא חיישי' בשום מקום דלא לגרבו ולייתו, ורשב"ג אמר אין פודין השבוים אפי' בפ"ר משום חשש דלא לגרבו לא חייבוהו חכמים, בוודאי אם היו מחייבים אותו ביותר מכד"ד נגד פירי דידה הוי כפודה משלה, אבל משום תקה"ע דאין פודים יותר וכו' גם הם לא הטילו חיוב על הבעל נגד פרי יותר מכד"ד, והא"ש דכ' הרמב"ם דאינו חייב דלא נימא דחייבוהו רבנן. והוי כפודה משלה קמ"ל דלא חייבוהו וכ"ש שאין רשאי כיון שאינו מחויב, דאינו רשאי לפדות לא בפעם ראשון ולא בפעם שני וסמך עצמו שכבר כתב בהלכת מתנות עניים דאפי' במקום שיש חיוב על הבעל לפדות לא אמרו לכופו בפ"ר, ממילא נשמע דאינו רשאי וא"ש נכון

ולא רחוק לנו לומר דרמ"א ס"ל כן בשיט' הרמב"ם ובמחבר שהעתיק לשונו שאין מחויב לפדות ביותר מכדי דמיהם, וכ"ש שאינו רשאי אפי בפעם ראשון כ"ש בפעם שני, ומביא רמ"א וי"א אשתו כגופו ורשאי היינו די"א ס"ל לא מבעי בפ"ר דמחויב לפדותה, דחייב ביותר מכד"ד כיון שהטילו חיוב עליו נגד פירות הוא כפודה עצמה משלה, אפי' בפעם שני דליכא אלא רשות אם רוצה פודה משלו רשאי לפדות יותר מכדי דמיה דאשתו כגופו כיון שרוצה וחביבה עליו כגופו דמי' דאין מוחי' על ידו, ונגד שיט' המחבר דנקיט שיטת הרמב"ם דאינו מחויב וכ"ש שאינו רשאי מביא הרמ"א שיט' הי"א ל"מ דמחייב לפדות ביותר מכד"ד במקום שיש חיוב בפ"ר, אפי' במקום דליכא חיוב ס"ל דמותר ורשאי, ויצא לו כ"ז בשיטת הרמ"ה הגם דלא כ' רק הלכה כרבנן דמחויב ממילא נשמע דס"ל ג"כ דרשאי מסיפא דאמרו רצה פודה כמ"ש כנ"ל והדברים אמיתים בעצמותן הגם שאפשר שהרמ"א לא התכווין מ"מ זכינו להעמיד דבריו על מכונם בעזה"י

ונבוא למטרת כוונתינו להלכה ולמעשה נראה לי א') לחייבו ולהוציא ממנו בפ"ר לפדות ביותר מכד"ד א"א דלוי יהיה דספק השקול הוא א"א להוציא ממנו, כ"ש דרוב שיטות ס"ל דהלכה כרשב"ג ה"ה הרי"ף והרמב"ם ורשב"א גיטין ור"ן, ורבו על רמ"ה ורא"ש, וטור בסי' רנ"ב מביא רק שיטת הרא"ש נראה דס"ל עיקר לדינא, ואם תפסה יותר מכד"ד מן הבעל אפשר מוציאים מידה ואפשר אין מוציאין, וי"ל ג"כ כיון דאין מחייבי' אותו לפדות מספק ותפסה לא שכיח וליכא משום דלא ליגרבו ולייתו, ואפשר עכשיו דאיכא ספק אם מחויב ואין מוציאים ממנו ספק וכל הנושא אשה אדעתא דהכי נושאה שמחויב לפדותה בכדי דמיה ולא יותר ממילא דאינו מחויב לפדותה ביותר מכ"ד בוודאי וגם תפיסתה לא מהני, ב) כשרוצה לפדותה ביותר מכד"ד בפעם ראשון אין למחות על ידו שמא הלכה כרמב"ם דאינו אלא ספיקא דרבנן דאמרו שלא לפדות יותר מכדי דמיהם ם וספק אם הלכה כרשב"ג או כרבנן הוו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, הגם דלרוב שיטות ורי"ף ורמב"ם דהם עמודי ההוראה בתוכם דס"ל הלכה כרשב"ג, הא י"ל דס"ל דרשב"ג אינו חולק רק דליכא חיוב לפדותו ביותר מכדי דמיהם, אבל רשאי כמ"ש בדרך הראשון ביישוב הרמב"ם והוא לשיט' תוס' דלא כ' רק משום דאשתו כגופו דחביבה עליו, ושיטות המתירים דרשאי מפורשת ושיטות האוסרים אינה ברורה, בוודאי א"צ להחמיר שלא לפדות, וראוי' שיחמיר על עצמו לפדות ביותר מכד"ד כיון לשיטת רמ"ה ודעימי' מחויב הוא לפדות הגם דא"א להוציא ממנו, מ"מ ראוי' שיחמיר על עצמו במקום שהוא רשאי במקום ספק איסור דרבנן, ואפשר משו"ה כ' רמ"א וי"א דרשאי הגם דס"ל לי"א דמחויב כ' דרשאי היינו להלכה נקטי' דאין מחייבי' אותו מספק אבל רשאי מספק כמ"ש

כנלפע"ד להלכה ולמעשה בעזרת פודה ומציל, דעה בינה והשכל עלינו יאציל, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכת אהבה: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מו

הלום ראיתי בס' בית מאיר, העיר והאיר לנו בדין א' שמצא בכתבי הצבור בק"ק מעזריטש אגרת חתום מדיינים מומחין וגאוני בי דינא רבא דק"ק פפ"ד הבא משם להרב דק"ק הנ"ל כתוב שם אם אשה נשבית בשביל שגנבה אין מחויב כלל הבעל לפדותה כי הדין שנשבית לא קאי רק היכא שנשבית ממילא אבל אם נשבית מכח גרמא שלה בשביל שגנבה לא איירי מתני' ואף שגדולי ישראל המה והחליטו הדבר מ"מ לע"ד צ"ע רב ואם דמוהו להנאמר בח"מ ססי' כק"ח לבבי לא כן ידמה אחרי שהכא הטעם שלא תטמע בין הגויים מהיכ' תית' לחלק משא"כ בדינא דחה"מ, ותו אטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לתאותה עד שחלתה נמי נימא אין הבעל חייב ברפואתה ותו מסתמא דעת חכמים בתקנה מפני שאשה כל שיש לה, של הבעל הוא העמידו הבעל בחיוב הזה במקום הצבור שלא תהי' מוטלת על הצבור ומהראוי' שכל שפנוי' מוטלת על הצבור, אשה שיש לה בעל הוא במקומם ועיי' יו"ד סי' רנ"ב סעיף ו' אלא שבפעם ב' חשו על הבעל שלא יעני ופרקו העול מעליו והניחו על הציבור, אבל בפעם א' צ"ע לחלק עכ"ל זצ"ל

העתקתי כל דבריו ככתבו וכלשונו ממש כדי שיעיין הקורא בדבריו ובדברינו, והנה מ"ש שאינו דומה להא דחה"מ דהכא הטעם משום שלא תטמע בין הנכרים יפה כ' דאין ללמוד משם כיון שהוא משום שלא תטמע בין הנכרים לאו להנאתה תקנו, אלא שלא תהי' בעולם מכעיס לפני ה' עושית נגד רצון קונה כ"י, וגדולה מזה כ' תוס' לעיל מ"ז ע"ב בד"ה זמנין דלא מלו וכו' בחד טעמא הגם דפרקונה עיקר לא תוכל לומר איני נותן פירו' ואיני נפדית כדי שלא תטמע בה"נ, הרי אפי' אם אינו לטובתה שאינה חפצה בפדי', אינה יכולה לוותר כדי שלא תטמע בין הנכרים ועוברת רצון ה', מכ"ש שי"ל דחכמים חייבו לבעל מעיקרא אפי' היא גרמה שנשבית ונטמעת ועיי' גיטין מ"ו ע"ב במתני' המוכר עצמו וכו' לנכרי אין פודין אותם ובגמרא אמר ר"א והוא שמכר ושנה ושליש, הגם שהוא גרם לעצמו מ"מ פודי' אותו שלא יטמע בין הנכרים ולא משום דמרחמו לי' דמי יחוש לנפשו חוץ ממנו, אלא משום שלא יהי' כעס לפניו ית"ש לכן פודי' אותו עד ג' פעמי' ותו אין פודין שלא להטריח על הצבור כ"כ פעמים כנ"ל להסביר

אלא דיש לעיי' הא דמבואר שם לקטלא פודי' אפי' כ"פ למה יפדו אותו כיון שהוא גרם לעצמו ומסר נפשו לקטלא, ובזה לא שייך אין מרחמין עליו אלא משום שלא יעשה כו' נגד רצון הקב"ה כיון שמת נעשה חפשי מן המצות ומשו"ה אמרו גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, הגם אם הי' חי הי' עושה מצות ולכן מחללי' השבת על החולה משום מוטב שיחלל שבת א' וכו', מ"מ לא דמי כלל כשהוא בחיים חיותו ועובר רצון קונו בכל יום ושעה, וכ"ש כשמכר עצמו לקטלא ולא איפכת לי', דלא יהי' חיוב ביותר לפדותו מאם מכר עצמו לנכרי שלא לקטלא דאין פודין יותר עד ג' פעמים, ומצאתי ראיתי ביש"ש שם שכ' אלו שגונבים מן הנכרי שחייבוהו תלי' א"צ לפדותם כלל כיון שהוא בעצמו הכניס עצמו לכך וההוא מעשה דמכר עצמו ללודאי אוכלי אדם דאמר ר"א כ"ש דאיכא קטלא לא הי' יודע דאוכלי אדם הם, אבל היכא דידע לא עיי' בו, והנה היש"ש כ' דבר זה בפשיטות בלי ראי' נראה דדעתו דעת תורה נוטה לו כן מטעמא דכתיבנא ונ"ל ראי' מוכרחת לדינו דאלת"ה אלא דהאי מעשה כפשוטו שידע דאוכלי אדם הם ומוכר עצמו במכווין לכך איך למד ר"א בקו"ח