כתב סופר אבן העזר קכ

אחד"ש הטוב הנני בתשובה שלימה ע"ד אשה אחת שנשבית ומעלים דמי פדיונה יותר הרבה מכדי דמיה והמחבר סי' ע"ח פסק להלכה דאין חייב לפדותה, ורמ"א מביא דעת י"א דרשאי לפדותה, ולא הכריע, ונסתפקת כמאן עבדינן למעשה אי כדיעה ראשונה או כי"א שברמ"א ולפמ"ש הח"מ וב"ש לדיעה ראשונה אין רשאי ולדיעה שני' רשאי ומחויב ובנדון שלפניו הבעל רוצה לפדותה בכל אשר יושת עליו, ואנחנו לא נדע מה נעשה, להלכה למעשה אם רשאי או יהי' בשב ואל תעשה

הנה מ"ש המחבר דאינו חייב לפדותה והוא ממש לשון הרמב"ם ונתקשה בו הלח"מ כיון דנקיט להלכת' כרשב"ג מפני תיקון העולם כמתני' דגיטין פ' השולח אסורא הוא משום דלא לגרבו וכן פסק הרמב"ם בהלכ' מתנות עניים דאסור אפי' לפדות קרובו, וכן הרגיש הח"מ בזה, והלח"מ הוסיף עוד ואי דס"ל לרמב"ם לחלק משום דאשתו כגופו, למה פסק כרשב"ג הא מתני' כרבנן נמי אתי' ושאני אשתו כגופו וחיובא נמי מחייב מה"ט, ונלפע"ד דרמב"ם ס"ל ג"כ די"ל אשתו שאני כגופו הוא וכמו שא"א למחות לאדם שלא יפדה עצמו מיותר משווי' דכל אשר לאדם וכו' וא"א למחות על ידו כי דלא לגרבי' כן א"א למחות על ידו לפדות אשתו כגופו דמי' ובתו לאו כגופו כמ"ש תוס', והנה מ"ש תוס' אשתו כגופו כן הוא בש"ס סנהדרין פ"ק לענין פסול עדות ועיין ראשונים, והכא מוסבר טפי כיון השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה ואם היא נשבית ואין לו עזר ושרוי בלא כ"ז הדר הו"ל כגופו ששכבה וא"א לעכבו משא"כ בתו ובנו, וס"ל לרמב"ם הא תינח שאין למחות ולעכבו משום דלא לגרבי' הגם דיש לחוש מי שמעכב שלא לפדות עצמו וכן אשתו, אבל לא יתקנו חכמים לחייבו לפדות ביותר מכ"ד די שאין מעכבים ע"י כמו שאין מעכבין לפדות עצמו, אבל בוודאי לא נכון לחייב הבעל בכך להפסיד עי"ז לאחרים מאי חזית לתקן אותה במקום שיש לחוש לקלקול אחרים, ועוד כשהוא אינו רוצה הרי לא חביבה עליו כגופו דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו והוא אינו רוצה בוודאי אין ראוי' לכופו, ורבנן דס"ל דכופין אותו ע"כ דל"ל הך דינא דמתני' דאין פודין משום דלא לגרבי, ורשב"ג דפליג ואמר אין פודי' השבוים כוונתו דבכ"מ וו א"פ משום תקה"ע אין רשאים וכאן נמי הגם דאשתו כגופו כשרוצה, אבל אין מחייבי' אותו משום תקה"ע, ונ"ל דמתני' ג"כ הכי ס"ל לכן כ' דרשב"ג ארישא קאי ועיי' מהרש"א, ולמ"ש כוונת תוס' דר"ש לא פליג רק ברישא דאמרו חכמים חייב ע"ז פליג אבל על סיפא דאמרו רצה לפדות היינו אפי' יותר מכדי שווי' לא פליג רשב"ג בין ברישא בין בסיפא כמו דרשאי לפדות עצמו אפי' כ"פ ביותר מכדי שוי', והא"ש דכ' הרמב"ם שאינו חייב לפדותה אבל רשאי כשירצה והיא חביבה עליו כגופו, ואפי' בפעם שנית

ויש לעיין במ"ש הרמב"ם שם הלכה מי שנשבית אשתו והלך למדה"י ב"ד יורדים לנכסיו וכו' ופודים אותה כדרך שהבעל פודה עכ"ל, אם ב"ד פודים אותה יותר מכדי דמי' כמו שהוא פודה או נימא כיון דאין מחייבין אותו לפדות כשאינו רוצה ביותר מכדי דמיה' כשאינו לפנינו אפשר אם הי' כאן לא הי' רוצה לפדותה ביותר משווי' וממ"ש בדרך שבעל פורה ולכאור' שפת יתר הוא פשיט' שאין פודין יותר ממה שהי' כאן נראה דרצה לומר לפי האומדנא שהי' הבעל פודה אותה מסתמא הי' מעזר יותר מן המחויב מדמי שווי, חוץ כשיודעים בו דלא חביבה עליו, אלא כיון שאין זה תנאי ב"ד רק ברצונו תלי' מלתא אפשר דלא ניחא לי' למכור שלא בפניו, ועיין הה"מ דיורדים לנכסיו ומוכרים שלא בפניו משום דתנאי ב"ד הוא כמו קבורה, אבל ביותר משווי' אולי לא ניחא לי' דימכרו ב"ד שלא מרצונו, וגם מה להו לב"ד להטריח בשביל אשה זו מה דלא ניחא להו משום קלקולא אלא שא"א למחות ולעכבו כמו לעצמו, אבל בוודאי ב"ד לא יטריחו משום תקנת' דידה ואפי' כשגילה דעתו שרוצה בכך הוא יעשה כרצונו באין מוחה אבל מה לב"ד לעזרו לזה כנ"ל פשוט וברור

ושיטת תוס' בכתובות וגיטין דמתני' כרבנן, ואשה שאני דכגופו דמי' ס"ל משום האי טעמא ס"ל לרבנן דכופין, ירשב"ג דפליג אפשר דלא פליג רק דאין כופין כיון שיש בו תקלה לאחרים ובהא פליגו רבנן ורשב"ג משו"ה כ' בכתובו' דרשב"ג ארישא קאי היינו דאין כופי' אבל הרשות בידו וכיון דס"ל לתוס' די"ל טעמא דרבנן דכופין משום דאשתו כגופו, ואתי' סתם מתני' גם כרבנן ממילא הלכתא תא כרבנן דרבים נינהו, אלא תוס' ס"ל דכ"מ ששנה רשב"ג אפי' בבריית' הלכה כמותו אפי' בבריית' עיי' ש"ך סי' קע"א, א"כ הלכה כרשב"ג הגם דמתני' גם כרבנן אתי, ומ"ש הרא"ש ור"ן גיטין ורשב"א שם דטעמא דרי"ף דפוסק כרשב"ג משום דסתם מתני' כוותי משום דלא ס"ל לרי"ף ורמב"ם בכ"מ דהלכה כרשב"ג אפי' במתני וכ"ש בבריית', ועיי' ש"ך סי' שפ"ו ויש להאריך

והרא"ש בשם רמ"ה דקיי"ל כרבנן דרבים נינהו ומתני' כוותיהו ושאני אשה דכגופי' דמי' והעיר מביא שיטת הרמב"ם בלשונו דאינו חייב לפדותה יותר מדמי שיויה, ושיטת הרא"ש בשם הרמ"ה בלשונו שחייב לפדותה, וי"ל דס"ל דרמב"ם ג"כ מודה דמותר, אלא שאינו חייב כשטיחת לשון הרמב"ם ומטעמא שכתבנו

והמחבר נקיט להלכת כרי"ף ורמב"ם כדרכו בחבורו דאוחז תמיד דעת הרמב"ם הגם דרבים הבאים אחריו חולקי' ומעתיק לשון הרמב"ם דאינו חייב דמשמע אבל רשאי הגם דרי"ף לא גלה דעתו וליכא למשמע מלשונו דמחלק בין חיוב לרשות כיון דרמב"ם הכי ס"ל מסתמא כן שיטת הרי"ף רבו, ועכ"פ לא נמצא שחולק עליו נקיט כשיטת הרמב"ם בכולו

והנה הרמ"א כ' וי"א דאשתו כגופו דמי' ורשאי לפדותה בכל אשר לו וציין טור ורא"ש בשם רמ"ה, ומ"ש דרשאי לפדותה משמע דאינו חייב אלא שרשאי והא הרא"ש כ' דקיי"ל כחכמים דחייב לפדותה וכן כ' הטור על שמו דחייב לפדותה, ומ"ש הח"מ כיון דרשאי ממילא חייב דוחק דאכתי קשה למה לא כ' מפורש דחייב דהוא רבותא יותר ועוד הלא גם דיעה ראשונה ס"ל דאינו חייב אלא רשאי הרי הגם דרשאי אינו חייב ואיך נאמר דהתכווין הרמ"א במ"ש י"א דרשאי ממילא חייב הא דעה ראשונה לא ס"ל הני ובמאי גילה לן רמ"א כיון דרשאי ממילא חייב גם מ"ש ב"ש אין לו מובן וצלע"ג

ויגעתי מצאתי ב"ה למצוא מקום יישוב ואקדים מה דקשה לי על מ"ש רא"ש בשם רמ"ה דאשתו כגופו וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו כן אשתו נמי כיוון דחייב לפדותה מתנאי כתובה כמי שיש לה ממון דמי וכן מסתבר עכ"ל, כוונתו רצוי' כיון שתקנו פרקונה תחת פירות שלה הו"ל כמאן דפודה עצמו בממונו דהא דמיפדי בשביל פירות שלה וכמו שרשאי אדם לפדות בכל מה שיש לו כן חייבו חכמים את הבעל לפדות אותה ברצונה ביותר מדמי שווי' דבשלה רשאי באין מוחה וכ"כ המחבר מסבר' ישרה, וכ"כ רשב"א בגיטין, אלא לכאור' מן מה דאמרו חכמים פעם שני רוצה פודה רוצה אינו פודה, משמע דבפעם שני רוצה פודה אפי' ביותר מכדי דמיהן, וכיון שלא חייבוהו חכמים לפדות פעם שנית כי שערו דסגי נגד פירות שיש לו כשפודה פ"א, וכשפודה בפעם שני בדמיו הוא פודה ולא ממין שלה ולמה ניתן לו רשות לפדות מ"ש משארי שבויים, ועל תוס' לק"מ דכתב דאשתו כגופו ולא בת, כבר הסברנו טעמא כיון דצערא דידי הוא ביותר דשרוי בלא טובה הו"ל כגופו ממש, לכן גם בשאיני צריך שרי, אבל הר"מ ורשב"א דלא ניחא להו כמ"ש תוס' וכתבו משום דכממון שלה הוא קשה כהנ"ל, וצ"ל דמה דאמרי רצה פודה רצה אינו פודה קאי בדמי שווי' דפעם ב' אפי' בכדי דמיה אינו צריך לפדות וזה לשיט' רש"י שם דא"צ לפדות כלל, אבל לשיטת ר"ח דבפעם ב' צריך לפדות בכדי דמיהן ע"כ מה דאמרו רצה פודה היינו ביותר מכדי דמיהן ע"כ צ"ל דר"מ ורשב"א כרש"י ס"ל וכן ס"ל לרא"ש שם

אלא כד דייקת בלשון חכמים דאמרו רצה לפרדות פודה פשיטא דיוכל לפדות מי יווחה על ידו וכו ש שתהי גרוע מכל שבויים דעלמא, ולא הול"ל אלא מכאן ואילך א"צ לפדות, מזה נראה דקמ"ל דאפי' יותר מכדי דמיהן רכב לפדות ומרישא היא כיון שחייב הוא שחייבו' חכמים נגד פירי הו"ל כבשלה, אבל פעם שכי' דליכא חיוב נגד פירות משלו הוא פודה אסירא היא קמ"ל אי דל לרבנן משום לגרבי' ולייתו או אאאא כמו דאית לו צערא כמו מגופו, ולא משום טעמא ד בזה קושי רשב"א שבתוס' כתובות על ר"ח דס"ל בפעם שני חייב לפדות בדמי שויו הו"ל לדייק ולהקשות לרבנן מבריית' פעם שני א"צ לפדות יותר מכדי כתובתה הא בכדי דמיה חייב אפי' יותר מכדי כתובתה ומבריית' אחרת משמע אם רצה פודה משמע אפי' בדמי אינו חייב ביותר מכדיי כתובתה כמי דמדייק לרשב"ג, ובחידושי למס' כתובות העלתי ישוב לקושי' זו בשנאמר הא דמדייק תחלה לרשב"ג הא בכדי דמיהן פודין אפי' ביותר מכתובתה, מ"ל דלמא דווקא בפחות וכו' וכדמסיק תרתי לקולא קאמר, כ"ל דהי' רחוק למקשן דחייש רשבג ביותר מכדי דמיהן והוא פחות מכתובתה משום דלא אא ולייתו כיון דיש לן קצבה עד כדי כתובתה כ"ש כ"כ דלא לגרבי ולייתי, וגם דמי כתובתה בתנאי ב"ד אינו כ"כ כדי לחוש דלא לגרבי, וגם דחוק דלא שייך אא הי' פשיטא לי' דמה דאמר רשב"ג דאי חייב לפדותה דווקא יותר מכדי כתובתה ודייק שפיר הא בכדי דמיהם פודים ואפי' יותר מכתובתה דווקא בדמיהם ולא יותר אבל פחות מכדי כר בתה אפי' ביותר מדמיהם חייב, ומתרץ רשב"ג תר קינא אית לי דאפי' פחות מכדי כתובתה ס"ל דאין פודין יתר מכדי דמיהןן ריש לכפר מכתובתה הגם דלא שכיח ומשום לא פלוג א שה דבי ושם בחרה

ולפי דברינו עכשיו דדייקי רבנן ואמרי רוצה פודה רייני קיל לפדות אפי ביותר מכדי דמיה והא דאמרי בבריית' אחריה ביותר מכדי כתובתה פעם אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא