כתב סופר אבן העזר קיח

שמא אסורה עליו, דבר שכלי' אמרת, וצריך להוסיף הגם דבאמת אמרו דווקא ביום רביעי משום שקדו וא"כ עדיין מניין ידע שחששו משום שאסורה עליו והרגשת בזה וכתבת משו"ה לא קתני במתני' טעמא דשקדו, ולא פעלת כלום דסו' כ"ס משו"ה דווקא ביום ד' וכי ילמוד כל מתני' דקתני טעמא שישכי' לב"ד למחר, ויש לקיים דבריך עפמ"ש הר"ן משום שקדו באמת כדדחיק' לי' שעת' או שאינה חפץ בסעודה מותר, אבל ביום ד' או א' דווקא א"א בלא"ה ועפ"ז א"ש דבריך כמובן

ולקושי' הגאון ני' נ"ל בפשוט כיון שע"כ לה לומר אחר החופה ראתה, ואם ימצא אח"כ פ"פ יתוודע קלונה כי משו"ה אמרה כדי שלא ילכו לב"ד ולא יתקרר דעתו שוב

ודברי הר"ן ריש כתוב' הואל ואתי לידן אמינא בו מלתא כי מ"ש דמשום שקדו לא הי' מאחרי' הנשואי' אם לא משום שישכי' לב"ד נכון שהוצרכו לקבוע זמן תיקנו ליום ד' משום שקדו, ודבריו צריכי' תבלי' עדיין אחרי הנושאי' מיום א' ליום ד' ומי שא"א לו ביום ד' זה יתאחרו עד ד' הבא, ונ"ל כי ב' תקנות תלי' זו בזו כי בוודאי מתחלה הי' כל א' מכין לעצמו לסעודה ולא הי' שכיח לעשות נשואי' ביום א', ואחר שתקנו שנשא' ביום מיוחד משום שישכי' לב"ד מי שלא הי' לו פנאי ביום ד' עשה בע"כ ביום א' שאם לא יעשה בא' יתאחר עד ד' ותקנה זו קלקלה לתקנת, בנות ישראל ולכן הוצרכו לתקן דווקא ביום ד', והא"ש דקתני במתני' עיקר תקנה משום דלמחר ישכי' לב"ד ומזה נצמח שחששו ושקדו לתקנ' ב"י וא"ש

ומיושב בזה דקדוק של הש"מ למה קתני במתני' שב"ד יושבי ביום א' עי"ז קשה למה ביום א' לא, גם על לשון משנה קשה שאם הי' לו טענת בתולי הי' משכי' לב"ד הול"ל שאם יהי' לו ישכי' לשון עתיד אחר התקנה יהי' כן, ונ"ל תקנה זו שתהי' נשאת יום לפני יום שב"ד יושבי' קדומה היתה ואפשר מימי עזרא אלא שראו אח"כ שיצא תקלה לבנות ישראל שיהי' הרבה נושאי' ביום א' ולא הכינו לכן קבעו אח"כ דווקא ביום ד' והיינו בתול' נשא' ליום רביעי שפעמי' כשב"ד וכו' שאם הי' לו מאז טענ' בתולים הי' משכי' לב"ד ועי"ז יצא תקלה לכן תיקנו שני, דווקא ביום ד' ואתי' לשון מתני' בדיוק ומרומז ג"כ משום שקדו כנ"ל נכון ועיין, מ"ש בישוב רמב"ן יש לנו אריכ' בזה, וכבר הגיע זמן תפילה וה' ישמע תפילתינו ברחמי', הכ"ד דודך אוה"נ

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מג

שלום וברכה, מאלקי המערכה, שמורה בכל וערוכה, לידידי הרב המופלג מורג חרוץ בעל פיפיות, עומד לתלפיות, בקי בתורה, קולע אל השערה, כש"ת מוה' פייבל פלויט ני' אבדק"ק שוראן יע"א

יקרתו קבלתי שבוע העבר ונפשו היפה יודעת מאוד מחבלי הטרדות אשר סביב שתו עלי תמידי לכן לא אאריך בדברי' ולא אטייל אריכות במקום שיש להאריך ולא באתי אלא כמציין ומראה מקום, ובגמר דבריו נתפס במ"ש יען שטרי ת"א כתובי' על אחר חופה ונשואי' א"א בשום אופן להתנו' בענין ירושה והראה לסי' ס"ט, יעיין בסי' צ"ב סעיף ז' בהגה' רמ"א, אם מחייב עצמו להחזיר ליורשים צריך לקיום, ונראה שעל דרך זה תקנו הגאוני' תקנת' בשני חזרה בשנה ראשונה ושני', ולא עקרו ירושה דאוריי' או דרבנן של בעל, אלא שיורש אותה רק מחייב עצמו להחזיר ליורשים, ומהני אפי' אחר הנשואים ומ"ש שת"ח א' כ' לדון בדין ירושת הבעל דינא דמלכותא, נאמן פר"מ ני' כי הכותב ת"ח מופלג הוא, אבל נעלם ממנו לפי שעה הגה' רמ"א ח"מ סי' שמ"ט סעי' י"ט בסופו, ובסמ"ע שם והוא מתשובת הרשב"א ומהרי"ק, ויעיי' תשוב' הרשב"א שמובא בב"י ח"מ סי' כ"ו שהאריך שלא להתנות לדון כדיניהם ומשם נלמד בעיתי' הללו, וראוי' לעורר בחכמה והצנע לכת בכל פעם שיכתבו מפורש שהבעל יורש וכל דיני' שנהגנו ע"ע וכן עושי' כמדומה לי בכל אתר ואתר ופשיטא שאין המלכות יר"ה מקפדת על המתני' וכל אחד יוכל לעשות בשלו לחייב ולוותר כרצונו וחפצו ואין הדת ניתן אלא על הסתם וכן מסתבר והשכל אנושי נוטה כן, ובלבד שלא יזכר חוזר הדין לסיני, והנני שולח לידו נוסח א' מהרבני הצדיק מהר"מ כץ ני', אבל נתעוררתי היום להיות כי בדיניה' אין מועיל שום כתב ותנאי למי שלא הגיע לשנות מאיארען, אולי יפעלו תנאי' כאלו שלא הגיע לשנות הקצובי' וצריך חקירה ודרישה לעת הפנאי ואני היום טרוד

ומ"ש ידידי מעלתו ני' שאם כותבי תקנת שו' בחזרת בעל לאשה והתנה שאין הבעל יורש יש חשש רבית עפמ"ש תוי"ט ובק"א בהפלא' סי' ס"ו יפה כ' לכאורה, אלא שבאמת בדברי הפלאה יש לי הרהורי דברי', ולפום רהיטא נ"ל דתירוץ ראשונים באיסור ריבית כיון שמיד נתחייב ליתן אין זה אגר נטר סגי לן גם לפי התקנה שבשנה ראשונה ושני' אין מוסיף, י"ל תקנה קדומה קיימת שמתחייב מיד, אלא נגד שתיקנו שמוותר לה מירושה בשני ראשונה ושני' גם היא צריכה לוותר משלה זה מול זה, וא"כ יצאנו מידי איסור ריבית כמובן, ועכשיו גם עתה שכבר כתבנו שאין בזה משום דמ"ד רק שמוותר לה ברצון וכותב כן בפירוש שמוותר כל הירושה, או סתמא כהתנה כיון כשאין כתוב ככתוב דמי כיון שהדין הנהיג כן הוא, ואין ביד ב"ד לשנות. עכ"פ הוויתור מצידו כי ה' יוכל לפרש שיעמוד על ד"ת ולא למחול מה שמגיע לו ע"פ ד"ת שקיים גם עתה, ונגד זה היא ראוי' שתוותר לו מצדה בשנה ראשונה ושני' כנ"ל, ויעיין נחלת שבעה בדיני תנאים אחרונים סי' ט' אות י"ז שכ' טעם שאין בזה איסור ריבי' ע"פ הירושלמי פ' אשה שנפלו יעיי"ש (ודבריו תמוהים לי בתלמוד שלנו לא נזכר זה של הירושלמי ואנן לא פסקינן לי' דהא פסקי' אם לא ירצה לקבל על עצמו הרשות בידו כמבואר סי' ס"ו וזה דלא כירושלמי ויש להאריך), ועת לקצר בפרט בענין זה אין רצוני להאריך כמש"כ פר"מ ני' כי דברים אלו לא נתנו לכתוב בעתים הללו ע"פ חוצות רק פא"פ לדבר וסמכתי על תומתו ותבונתו שלא יגלה ממ"ש ויעשה הכל בחכמה ובדעת הכ"ד ידידו טרוד מאוד מאוד דש"ת: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מד

אם חכם בני ישמח לבי גם אני, ה"ה בני תלמידי חביבי בוחר בטוב זו תורה הולך לאורה חרוץ ברק השנון ה' יצחק ליב סופר שי'

שש אנכי על אמרתיך בכתיבה נעימה מ"ש במכתבך ליישב קושי ח"מ סי' מ"ז ס"ק ד' על הר"ן בשם הרא"ה כשאמרה לפלוני א"נ באמתלא ומשמע לי לח"מ אפי' תוכ"ד והקשה הא תוך כד"ב כדבור דמי, וב"ש כ' דבאמת תוכ"ד נאמנת, ועלה במחשבה לפניך להמתיק ולתת טעם דל"מ תכ"ד ע"פ מה שהתעורר הב"ש ס"ק ז' למה מהני באומרת סתם א"א אני חזרה תוך כ"ד הא בקדושין תוך כ"ד לאו כד"ד וכ' לחלק בין דיבור למעשה, ונראה לך די"ל בזאת אומרת אני שאני עפמ"ש הר"ן בנדרים בטעמא דמלתא בקידושין וגירושין תכד"ד לאו כד"ד, דמסתמא הסכים בדעתו תחילה קודם שעשה מעשה גדול כזה לקדש או לגרש וי"ל באשה האומרת קדשתי כיון שאפשר לה לחזור ע"י אמתלא סמכה על האמתלא שתתן אח"כ והי' דעתה מתחלה לחזור בה, ולכן מהני חזרה גם בלא אמתלא, אבל באומרת לפלוני דל"מ אמתלא גם תכד"ד ל"מ חזרה, ובזה יצאת ליישב קושית ש"מ על קושית ש"ס כתובות דף כ"ג והא שוויא נפשה חד"א דלמא ברייתא בחוזרת תכ"ד ולהנ"ל א"ש דעד דלא ידע דמהני אמתלא ל"מ חזרה תוך כ"ד ולהכי לא קאמר הכא במאי עסקינן בנותנת אמתלא אלא בנותנת אמתלא היינו אם נותנת אמתלא מהני ממילא גם תכד"ד מהני חזרה בלי אמתלא וי"ל ברייתא תכד"ד בלא אמתלא אלו דבריך ולהיות כי נעמו לי העליתי' בכתב ידי בדיו על הנייר, ובנוי' על אדני השכל ואית להו פרכ' אם חוזרת תכד"ד ואינה נותנת אמתלא ש"מ דל"צ אמתלא המתקבלת מדל"א האמתלא ואם הי' לה היתה אומרת שלא לשווי' נפשה שקרני', שוב לא תהני חזרת' דלא שייך לומר דסמכה על על האמתלא, ובלא"ה כד דייק' שפיר בסברת הר"ן נדרים סברתך מפוקפקת בין ותבין אשר לפניך

והנה אמת נכון כמ"ש הב"ש דרא"ה אמר דינו אחר כד"ד שכ"כ בס' הרא"ה עצמו ומוכח מלשונו וכ"כ בס' בית מאיר דמלשון הרא"ה נראה כמ"ש הב"ש, דלאחר כדי דבור דצריך אמתלא כ' הרא"ה כשאמרה לפלוני ל"מ אמתלא והנה הרא"ה לא כ' דינו בהחלט רק בלשון אפשר ואני עשיתי לו סמוכי' מברייתא אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי אני וכו', ומוקי באמתלא למה לא קתני רבותא יותר אמרה מקודשת אני לפלוני דנאמנת אח"כ פנוי' אני ש"מ דכה"ג ל"מ שוב אמתלא, ויותר יש לדייק מדקתני' בברייתא אמרה א"א וחזרה ואמרה נאמנת, ובברייתא אחרת קתני א"נ ואם נתנה אמתלא נאמנת, ונ"ל דקמ"ל דנאמנת והיינו באמתלא וקמ"ל דווקא אומרת א"א וכו' א"נ, ואם באמתלא נאמנ' ה"א ה"ה באמרה לפלוני נאמנת באמתלא והא דלא נקיט לפלוני משום דקמ"ל דבלא אמתלא א"נ אפי' אמרה א"א אני סתם דשווי' נפשה אבל אמתלא ס"ד דמהני אפי' אמרה לפלוני לכן נקיט הברייתא אמרה א"א וכו' נאמנת והיינו באמתלא ודווקא באומרת סתמא א"א אני אבל לפלוני לא, וברייתא אחריתא לא חש לחידוש דין זה ולא רצה למסתים וקמ"ל דא"נ אפי' באומרת סתם א"א אני ומפרש אם נותנת אמתלא כנ"ל

ובזה מצאתי ישוב לקושי' ש"מ בקושי' ש"ס דלמא ברייתא תוך כ"ד ומ"ש דתוך כד"ד פשוט, למ"ש הב"ש לאו פשיטתא הוא דקמ"ל טוב הגם בקדושין תוך כד"ד לאו כד"ד, אמירה שאני ולמ"ש א"ש דאי תוך כד"ד הנ"ל לברייתא לאשמעונן אפי' באומרה מקודשת אני לפלוני דנאמנת תכד"ד וע"כ דלאו תכד"ד איירי והקשה הא