כתב סופר אבן העזר קטז

תשובה מא

במפתח בבא, מזלא טבא, וחיי אריכא, לתלמידי הבח' החתן מופלג בתורה וביראה מורג חרוץ ברק השנון כ"ש מה"ו דוד ליב זאלצר יחי' לאי"ט

מכתבך קבלתי שבוע זו בין המון מכתבים עם פתקא הזמנה מלתא לחתונתך ושמחת לבבך, ודוד יבוא ויעלה בקרב הימים לראש שמחתו, והנני מברכך מקרב הלב בהצלחתך ישמח לבי גם אני יה"ר שיהי' זיווגך עולה יפה, יהי' מכירך חותנך ברוך ומגן דוד בעדך למען תשב שקט על התורה והעבודה ויהי' נותן התורה ית"ש בעוזרך ישפיע לך כל טוב צלח רכב ע"ד אמת וענות צדק

פניתי מעט רגע קודם תפלת שחרית אחר שגמרתי מלאכה מרובה מלאכת ה' היא, והצצתי במעט צרי ודבש תחת לשונך ששלחת לנו בעסקך עתה בדין סבלונות, והנני משיב לך בקוצר אומר ובגמר דברים אדם נתפס, מ"ש בישוב מה שהכריח לרש"י לפרש דמקדש בסבלונות עצמן, משום דקשי' לרש"י ברובא מקדשי והדר מסבלי אזלי' בתר רובא הרי רובא דתלי' במעשה הוא כמ"ש רמב"ן לכן כ' רש"י דמקדש בס"ע, ומ"ש עוד דדבור תלי' במעשה אין לו הבנה דהרי אמרי' ששלח סבלונות לשם קדושי' דמסתמא כך הוא ואצ"ל כלל, ועיקר הדבר מ"ש בטעמא דרש"י כ"כ הפלאה ופשוט, והוא הקשה על הרמב"ן דלגבי אדם ל"א רובא דתלי' במעשה לאו רוב הוא ומביא ראי' מהא דאמרי' חזקה על חבר שא"מ מתח"י דבר שא"מ וכן דבית בחזקת בדוק, ואני לא אבין דהאי כלל רובא דתלי' במעשה לאו רוב הוא שמא לא רצה לעשות מעשה זה, אבל כאן אמרי' דבודאי לא מסבל קודם שקידש כמו רוב ואם אינו רוצה לעשות מעשה קדושין אינו מסבל ואינו עושה מעשה סבלונות ג"כ והוא שוא"ת כיון שיש הקפדה בדבר כמ"ש הר"ן, ולק"מ ג"כ מחזקה על חבר שאם אין רוצה לתקן אינו מוציא מתח"י, ובבדיקת חמץ שאני בלא"ה דתקנו חכמים לבדוק וחזקת כשרות ורוב דבודקי', וכן לק"מ מט"ז לענין מליחה, ודברי רמב"ן צל"ע

ועוד י"ל לענין סבלונות כיון דכבר שדוך ודעתו לקדשה ולישאנה וגם שלח לה סבלונות אדעת' דהכי ואנו דנין אם כבר קדשה או יקדשה אח"כ אומרי' בודאי כבר קדשה או שמקדשה בסבלונות ול"ש רובא דתלי' במעשה דהרי קרוב לודאי שיעשה מעשה זה ודעתו לעשות מה לי מעיקרא או עכשיו או לאח"ז, ונ"ל דרמב"ן לא כ' זה רק לפי הגרסא דה"א דניחוש למעוטא לקולא דה"א הי' כן משום דתלי' במעשה דהי' מקום לטעות קמ"ל, ולאמת לא דמי' לתלי' במעשה, כי כן א"א להעמיס ברש"י דמפרש שמקדשה עתה בסבלונות, דשקדשה כבר ל"ח אפי' ברוב' דמקדשי והדר מסבלי משום דתלי' במעשה וס"ל לאמת כן זה א"א

ובחדושי לסוגי' אמרתי דהי' קשה לרש"י מהו דתימא ניחוש למעוט' להקל ברוב דמקדשי והדר מסבלי איך ס"ד וטרחו הראשונים ליישב, ואענה גם אני עפ"ז שהקשה רשב"א ור"ן לשיט' רש"י הא רוב ככל אין מקדשין בסבלונו' ותי' דאלו שמקדשי והדר מסבלי דמקפידי' וחוששי' שלא לתת לה סבלונות קודם שבטוח לבם שמתקדשת להם, ולכן הגם שאין דרכם לקדש בסבלונו' אמרי' מסתמ' הוא מן המקפידים וחש לעצמו ומקדש בסבלונו, ואני מוסיף דברי טעם דאיכא כאן כעין ב' רוב' רוב מקפידי' שלא לתת סבלונו' רק בתר דבטוח לבם שמתקדשת לו, ורוב דאין מקדשין בסבלונות עצמן, וזה יצא ע"כ מרוב דלא מקדשי בסבלונו' עצמם דהא שקדשה כבר לא אמרי' דקלא הי' לי' מ"מ אמרי' ניהי דיצא בדבר זה מן הרוב, מ"מ לא יצא מן רוב המקפידי' שלא לתת סבלונות רק אחר שקדשה, ועיי' תב"ש סי' כ"ט בנמצא מים במוח יצא מן הרוב כשירות כיון דרוב ל"ל מים במוח ונסתייע מכתובו' כל הנשאת יש לה קול ורוב נשים בתולות נשא' תו שאין לה קול אתרע לה רוב' והה"נ כיון דרוב אין להם מים במוח אתרע לה רובא דיצאה מן הרוב, ובחוות דעת סוף ספרו משיב דברים נכוחי' ופשוטי' דלא דמי' לדהתם דב' רובים מתנגדי' זה לזה מהיכי תיתי נימא שבתולה נשא' ויצאה מרוב דיש להן קול נימא איפכא דיצאה מרוב בתולו' נשא' ולא יצאה מן הרוב דיש להן קול, משא"כ בנמצא מים במוח וכי משום שיצאה מן הרוב בד"א נימא שיצאה מן הרוב בכל דבר והארכתי בזה במק"א, וכאן אני אומר בזה, דס"ד דניחוש להקל למעוט' מאחר שע"כ יצא מן הרוב דאין מקדשין בסבלונות יצא גם מן הרוב באותו ענין והוא ממיעוט שאין מקפידין בסבלונות כדס"ל לתב"ש וכיון דליכא רוב ה"א דאזלי' לקולא דאוקמ' אחזק' פנוי' או משום דרוב מנהג הוא קמ"ל דמ"מ אמרי' דהוא מן רוב המקפידי' רק ששינה בזה וקדש עם הסבלונו', ומיושב גרסא שלפנינו ומזה עצמו הוכיח רש"י כשיטתו דלא חיישי' לשמא קדשה כבר אלא שמקדשה עכשיו בסבלונות

ולשיטת תוס' ור"ח דחיישי' שקדשה כבר, צ"ל ע"כ דגרסי' ל"צ דרובא מסבלי והדר מקדשי, וקמ"ל דחוששי' למיעוט, דלגרס' שלפנינו קשה איך ס"ד לחוש להקל למיעוט, ולרש"י א"א לומר דקמ"ל דחיישי' למיעוט דמקדשי והדר מסבלי, איך ס"ד דהא גם המיעוט אין מקדשי' בסבלונו' וע"כ יצא מן מיעוט הזה דמקדשי והדר מסבלי, וע"כ צ"ל כגרס' שלפנינו, וקמ' הגם שיצא בחד דבר מן הרוב אמרי' דמן הרוב המקפידי' הוא עכ"פ ועיי'

והא"ש מ"ש הטור דלר"ח חוששי' למיעוט דמקדשו והדר מסבלי ולרש"י ל"ח אלא היכא דרוב' מקדשו תחלה ונתקשה ב"ש איך תלי' זה בזה ולפמ"ש תלוי' ועומד הך אי חוששי למיעוט מקדשי בשיטות רש"י ור"ח והדברים ברורים וישרים בעזרת החונן דעת

והנה הפ"י הקשה קושי' עצומה על רש"י לל"ק דאותיב רבה אשמעתי' ממתני' דלמא מתני' בדליכא עדים בשעה ששלח סבלונו', וקמ"ל דלא נימא דחיישי' שקדשה כבר לאפוקי דר"ח, ונ"ל ע"פ שכתבו דטעמא דרש"י דל"ח שקדשה כבר דקלא הי' לי ובמהרי"ק נסתייע מש"ס כתובו' כ"ג אם אית' דנתקדש' קלא אית לי' וקמ"ל דאיכא דמקדשו בצנעה ורוב מקדשים בפרהסי', ועיי' בי"ש סי' קנ"ו, וי"ל מסברא דרוב מקדשי בפרהסי' קפדו להודיע לכל שמקודש' לו שלא יקדשנה אחר וגם להודיע שהיא א"א, וגם העומדי בשעת קדושי' מפרסמי' הדבר ומדברי' בה מוזרת בלבנה, אבל בגוונ' דמתני' שכבר נתקדשה לו ולאו כ"ע יודעי' דא"א מתקדשת בפחות מש"פ וכן קדושי קטן כשמקדשה אח"כ שני' קדושי ודאי לא קפיד לקדשה בפרהסי' וגם לא מפרסמי' העדים ורואי' הדבר כיון שכבר נתקדשה ולא דבר חדש הוא ויש לחוש לסבלונו' שמא קדשה כבר, ואומר אני בודאי גם רש"י מודה דיש לתלות יותר שכבר קדשה מלחוש שמא עכשיו קדשה בסבלונו' שאין דרך לקדש בסבלונו' אלא דקלא הוי לי' ע"כ לנו לומר שבדבר זה יצא מן הרוב דלא מקדשי בסבלונו' אבל בדבר זה לא יצא מן הרוב דמקפידים שלא לתת סבלונו' קודם קדושי' שבטוח לבו בה שתתרצה לו, והוכיח רש"י כ"ז מגרסא שלפנינו מהו דתימא ניחוש למיעוט כמ"ש, אבל במתני' דאיכא למיחש שמא קדשה כבר גם דשלח סבלונו' בלא עדים בודאי יש לנו לחוש שקדשה כבר, מלחוש היכא דאין לומר שקדשה כבר משום דל"ל קול שמא קדשה עתה בסבלונות שאין דרך הרוב כך, והא"ש דמותיב רבה אנפשי' ממתני' דגם אי מתני' בליכא עדים הי' לנו לחוש לסבלונו' שקדשה כבר ואפ"ה אין חוששי' מכ"ש דאין לחוש היכא דאין לחוש שמא קדשה כבר דא"ח לשמא קדשה בסבלוכו' עצמן ומיושב קושי' פ"י

וא"ש בזה דלא כ' רש"י במתני' ששלח סבלונות בעדים כמ"ש לר"ה ורבה, ולמ"ש א"ש דבמתני' חיישי' לסבלונו' עצמם לולי דאדעת' דק"ר שלח ולא צריך לעדים משא"כ לר"ה ורבה הוצרך לפרש דשלח בעדי' אלא דמלשון רש"י במתני' שכ' וגמר ושלח לשם קדושי' משמע דסבלונו' עצמן לשם קדושי' וז"ל

ויש להקשות לשיט' רש"י דחוששי' שמא בסבלונו' קדש הגם דלא נהגו לקדש בסבלונו' משום דרוב מקפידי' אמרי' דלא יצא מן הרוב לענין הקפדה, מה דמותב רבה לנפשי' לל"ק מדקתני מתני' דא"ח לסבלונו', י"ל מתני' ה"ט דאין חוששי' כיון שכבר ראה שנתרצית לו ופשטה ידה וקבלה קדושין ממנו שוב א"ח ליתן לה סבלונו' דבטוח לבו שתקבל ממנו קדושי' שני', משא"כ בכ"מ חוששי' דלא יתן לה סבלונו' אלא אחר קדושי' דיש קפידא בדבר, וי"ל עפמ"ש הרז"ה ופ"י דר"ה ורבה ס"ל דחוששי' בכ"מ לסבלונו' אפי' ליכא מנהג קבוע אלא שפעמים עושי' כן ופעמי' כן, ור"פ הוא דחידש דתלי' במנהג קבוע דרוב או מיעוט עושי' כן בקביעות, וא"ש דמקשה לנפשי' ממתני' לפי דס"ל דאפי' ליכא מנהג קבוע רק לפעמים מקדשו והדר מסבלו ולא משום קפיד' אלא במקרה ורצון וקשה ממתני' דאין לומר משום שכבר קדשה וסמוך לבו וליכא קפידא דהי' ס"ל אפי' בדלא מקפידי' חוששי' וא"ש, ויש להבין בזה מלתא דתמוה טובא איך הי' בהעלמה לל"ק סיפא דמתני' דקתני טעמא, ולמ"ש י"ל דס"ל דמתני' טעמא קאמר דלא חוששי' לסבלונו' משום דליכא קפידא דאדעת ק"ר שלח היינו שסמוך לבו שתקבל קדושין שני' ממנו, לכן ל"ח לסבלונות, ומ"מ ש"מ דל"ח לסבלונו' אם לא היכא דאיכא קפידא ומקפידי', והקשה לנפשי' דחייש אפי' במקום שאין מקפידי' פעמים עושי' כן בלי טעם והקפדה ודחה אביי התם כדקתני טעמא דכוונת מתני' כפשוטה דל"ח משום דאדע' ק"ר שלח שאינו יודע וסבור שנתקדשה כבר ולמ"ש הראשונים דמספקא לי' מלת' ונחית נפשי' לספק ממונא, וי"ל עוד אם נפרש דאדעת ק"ר שלח דליכא קפידא לא א"ש צריכות' דעשה ש"ס ש"מ דהכוונה פשוט משום דא"א יודע, ורבה לא דייק כ"כ וסבור דאדע' ק"ר שלח כמ"ש, והרוחנו טובא דלא הי' בהעלם ממנו סיפא לגמרי, ולל"ב מביא ראי' לנפשי' מסיפא ולא רצה לפרש דאדע' ק"ר לומר משו"ה ליכא קפידא, וליכא ראי' דאל"ה חוששי' אפי' במקום דליכא מנהג קבוע, משום דקשה הצריכות' כמ"ש ועיי' היטב בדברינו, הכ"ד טרוד מאוד ועיני תלויו' לה' שיחנני וירפאני להשקות צאן קדשים מים חיים ונאמנים: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: