כתב סופר אבן העזר קיד

והנה מלבד דתי' שני של תוס' דוחק לומר דפלוגתא דתנאי במתני' קאי רק בתרומה בזה"ז וס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן, גם קשה לי הא מפרש מתני' שיצא קול ב"ג או בן חלוצה, והא חלוצה דרבנן, ולתי' שני דבדרבנן מבטלי' קלא א"כ בבן חלוצה כשבא אח"כ ע"א מבטלי' קלא אפי' לתרומה דאורייתא, ואיך נאמר דבבן גרושה מבטלי' רק לתרומה דרבנן והא כיילינהו יחד ושניהם בחדא מחתא מחתינן להו וצל"ע

והנה הנב"י מוסיף והולך על תי' תוס' דאפי' לקול עצמו ל"ח רק היכא דאיכא תקנתא, וכ' דה"ט דאמרי' בשלהי גיטין שלא לפלוני א"ח לה משום דל"ל תקנתא, והנה טעמו אינו מוכרח לפי הפשוט כל שלא אמרו לפלוני כיון דלא אמרו דבר ברור ול"י למי אין חוששין לקול כזה כמו בעיר אחרת וכדומה, אבל איכא ראי' איפכא מרשב"א ודעימי' דהוכיחו דל"ב לפלוני מדלא הזכירו האמוראים דאמרו תכסיס הקול ולא אמרו שצריך לפלוני ש"מ דל"ב לפלוני ש"מ דגם היכא דליכא תקנתא חיישי', וגם לרמב"ם דס"ל כרש"י דבעי לפלוני לפמ"ש ב"ש ס"ק ה' דמשמע מרמב"ם דבקול פלוני שמע ל"ב לפלוני משום שהוא קול ברור וחזק יותר ואם הטעם דצריך לפלוני משום דל"ל תקנתא א"כ מ"ש קול דפלוני שמע וכו' דחוששי' אפי' לא אמר לפלוני ודוחק לומר כיון דקול חזק כ"כ חוששי' אפי' ליכא תקנתא, ואפי' נרצה לדחוק ש"מ מיהת דהיכא דאיכא קול כי האי דפלוני שמע אפי' ליכא תקנתא דחוששין לה ורק בקול הברה נרות דולקות וכו' ל"ח בליכא תקנתא והרי קול כזה ל"ש בגרושין ובענינים אחרים ולא הועיל הנב"י כלום בנתינת טעמו, וראי' דמביא מדבעי לפלוני אינה מוכרח' אבל איכא ראי' מרשב"א ור"ן דל"ב לפלוני וכן לרמב"ם עכ"פ בקול כמו פלוני שמע דחיישי' אפי' ליכא תקנתא, ותוס' לא כתב רק דמבטלים קלא בליכא תקנתא דכ"כ האי לא מחמרי'

ומ"ש הנב"י דה"ט דשפחה א"ח לה כי נראה לי' דוחק טעמו של הה"מ, הנה כוונת הה"מ רצוי' כיון דמוחזקת לנו שאינה שפחה ל"ח לקול במקום חזקה היינו לבטל חזקה דמעיקרא ולסתור אותה שהיינו בטעות, אבל נתקדשה או נתגרשה אין סותרי' חזקה דמעיקרא דעד עתה פנוי' היתה או אינה גרושה ועכשיו ע"י מעשה יצא' ממה שהיתה הגם שגם זה נגד החזקה שמחזיקין מסתמא כמו שהי' כן יהי', אבל לעקור חזקה מעיקרא שהוא בטעו' אלימא טפי כמבואר בכ"מ וזהו שכ' הה"מ שהוחזקה היינו שע"י קול אין עוקרי' חזקה דמעיקרא, משא"כ כאן ע"י מעשה באה שעשתה מעשה להוציא נפשה מחזקה וזה מעשי' בכ"י ופשוט וברור שזה כוונתו

ומ"ש הנב"י מדנפשי' משום דשפחה ל"ל תקנתא א"א לשמוע לפי שיטת הרמב"ם דשפחה לישראל ליכא איסור דאוריית' ולכהן מדאורייתא, ונ"ל משו"ה דייק הרמב"ם וכ' שפחה אפי' לכהן א"ח לה ל"מ לישראל דליכא רק איסור דרבנן דא"ח דהא חלוצה א"ח משום שהוא דרבנן ול"ח לקלא בדרבנן, אפי' לכהן דמדאורייתא אסורה ג"כ אין חוששין, ואם הטעם שפחה א"ח משום דל"ל תקנתא הא אפשר שתנשא לישראל דאינו רק דרבנן וא"ח לקול בדרבנן, שוב אסור' לכהן דאית לה תקנתא שתנשא לישראל וע"כ דאין זה טעמא דשפחה, אלא כמ"ש הה"מ כנ"ל, וכיון דלרמב"ם עכצ"ל כהה"מ, מנ"ל לחדש לחולקים על הרמב"ם בהא מלתא דשפחה לישראל טעמא אחרינא וטעמו של הה"מ טעם לשבח הוא כמ"ש

היוצא לנו מכל מ"ש בזה דחיישי' לקלא אפי' היכא דליכא תקנתא כמשמעות תוס' פ"א ובכתובות כ"ב דוקא לענין לבטולי קלא מחלק בין איכא לליכא תקנתא, והוכחנו שכן מוכח מרשב"א ור"ן ורמב"ם, ויש למשמע לפ"ז מתוך הסוגי' דשלהי גיטין דל"מ קלא אפי' בליכא תקנתא דהא אחר דמביא ש"ס ענין וצורת הקול נרות דולקות וגם קול דפלוני שמע, א"ל אביי לר"י מבטלי' קלא ומביא פלוגתא דרב ושמואל וכו' משמע דבכל קול אפי' ליכא תקנתא פליגו, וכ"ש לגרס' ראשונים דלא גרסו לפלוני ואיירי בלי' לי' תקנתא וס"ל לשמואל דל"מ קלא, אלא דצריך אני לדחוק מאחר דתי' קמא של תוס' עיקר דמוכח דבליכא תקנתא מבטלי' וע"כ דשמואל ל"א דל"מ קלא באיכא תקנתא

אבל כשאני לעצמי הי' נ"ל ע"פ דברי עצמי שכתבנו לעיל לענין אם כבר נשאת דיש לחלק דאין אנו אחראי' ואין מכניסי' עצמינו לברר אולי ימצא שקר דחוששי' לרינון, אבל כשכבר נתברר ששקר הקול שאין בו ממש ע"פ הדין אם נשאת ל"ת, כן י"ל ולחלק היכא דליכא תקנתא אין עלינו לברר לחקור ולדרוש אולי יתברר דלית בי' ממשא כיון שיהי' רינון אח"כ, ועד דלא ידענו בביטול ושקרות הקול מניחי' הדבר כמו שהוא לפנינו וחוששי' לקלא גם בליכא תקנתא אבל אחר שנתברר ע"י ב"ד או מעצמו שבאו עד או עדים מעצמם והעידו היכא דליכא תקנתא כגון של"א לפלוני וכדומה מבטלי' קלא ומכריזי' ומודיעי' ומתירי' אותה, והא"ש דל"ק מכתובות כ"ב דשם אחר שיצא הקול בא ע"א מעצמו והודיע לנו אמיתות הדבר ומכחיש הקול וכיון דליכא תקנתא מסקינן לי', וכן א"ש נמי הא דינאי קדושין ס"ו דבאו עדי הזמה מעצמן, ונתבטל הענין, אבל הב"ד אין חוקרי' ודורשים כדי לבטל הקול כנלפע"ד נכון בעזה"י

ואחרי הוצעות דברינו אלו אשר כראוי' מוצקות, נבוא לנדון שלפנינו, הגם דלא אתחזק בב"ד מאז קלא דהיא מקודשת כבר כ' מהרי"ק שורש פ"ו דכה"ג דהחזיקה עצמה ויש אומדנא אפי' לא אתחזק חוששי' לקול בעלמא וכ"ש בנדון שלנו שהחזיקה עצמה למקודשת וכן הי' ידוע לרבים במקומה ובנעוויארק שהיא מקודשת לפלוני עד שקבלה כתב פטורין משופטי העיר שם וסבורה היתה שבזה נפטרה מבעלה והותרה לכ"ע עד ששבה למקומה שנודע לה כי א"א היא ונתחזקה כמה שנים לא"א ועכשיו ע"פ עדים נתברר שאין ממש בקדושי' לחוש להם אפי' לקדושי ע"א אין לחוש דבמקום עיגון ל"ח, מ"מ אסורה משום דל"מ קלא, אלא לפ"מ שבארנו היכא דכבר מבורר לפנינו ששקר הקול או שאין ממש בקדושין אלו במקום עיגון דליכא תקנתא מבטלי' קלא ומודיעי' ומכריזי' שנמצא אחר הדרישה דאין ממש בקדושין אלו וטעות הי' בידם ויש להתירה להנשא לכתחלה כן נלפע"ד להלכה, ולמעשה מ"מ לא ימלא לבי לעשות מעשה בנדון שלפנינו דאפשר דכ"ע מודו דל"מ קלא כי האי דהחזיקה עצמה כ"כ שנים לא"א גמורה והיו יחד כאיש ואשה ועשתה מעשה וקבלה כתב פטורי' משופטי העיר, ועוד יש בה חששא טובא שהוא כמעט יותר מחשש רינון שיש בה מכשול, כי יאמרו מי שלבו נקפו כי ע"י פטורי' של השופטי' הותרה לבעלה, וכבר הי' מעשה אשר לא יעשה כזה פעמים כידוע, ולכן ידי אל תהי בזה וממני לא תצא הוראה זו להתירא עד ישאל לגאון דמדינת בעהמען י"נ הה"ג הצדיק וכו' כקש"ת מוהר"ש פריינד ני' בעיר פראג ויציע דברינו לפניו ואם יסכים להתיר הריני בדברי סניף לו, וה' יצילנו משגיאות, הכ"ד דש"ת חותם בברכה מרובה בעה"ח

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה מ מה שחנני השי"ת בדין א' שאמר בשם פלוני ופלוני מכחישו מי נאמן

הנה מקור דין זה נובע מש"ס כתובות פ' המדיר באמרה פלוני תיקן לי הכרי ואזל שיילי' ואשתכח שקרא שמזה הוציא הרמב"ן דינו וסיוע למה שמקובל דע"א שאמר פלוני אמר לי ופלוני מכחישו דראשון נאמן כיון שהשני אמר עידותו בשמו וכ"כ ר"ן שם בכתובות, ורא"ש בשבועות פ' שבועת העדות גבי ומודה בעד מיתה וכו' ובכתוב' כ' הרא"ש בשם ירושלמי דכולהון בעידים ומפרש הרא"ש בעידים שמכחישים אותה שלא הי' פלוני שאומרת בשמו בעיר בזמן ההוא, וכ' וכן מסתבר כי עד אחד אינו נאמן להפסיד כתובתה עיי"ש ובב"י יו"ד סי' קפ"ה נתקשה בסתירה זו, וכ' דבאיסור ס"ל לרא"ש כרמב"ן ובממון לא ס"ל כוותי', ובב"ש סי' קט"ו הרגיש כיון דמפרשים ואשתכח שקרא בעידים אסור כן ליכא ראי' שבאיסו' הראשון נאמן, ומנ"ל לרא"ש לנקוט מיהא פלגא באיסור דנאמן הראשון עיי"ש שנדחק

והנלפע"ד ליישב בטוב טעם ודעת, דלמעיי' ברא"ש כתובות שכ' עוד שם אי נמי היא מכחשת הבעל שלא אמרה אי צריך הבעל עידים שאמרה לו כן שפלוני תקן לה הכרי, וצ"ל מאי אי נמי שכ' הא תרתי בעי עידים שמכחישים אותה שלא הי' פלוני בעיר בשעה שאמרה שתיקן לה, וגם אם מכחשת הבעל צריך הבעל עידים, והם שני ענינים, ולכן נ"ל דס"ל לרא"ש ודאי מסתימ' לשון ש"ס דילן ואשתכח שקרא משמע שפלוני לבד נאמן להכחיש, וכ"כ הר"ן ודלא כירושלמי וכ' הרא"ש דמסתבר כירושלמי דאיך יהי' עד אחד נאמן להכחישה ולהפסידה כתובתה, ונ"ל דס"ל לרא"ש דירושלמי עם ש"ס דילן לא פליגי דש"ס דידן מוקי מתני' שאומרת פלוני תיקן לי והוא הפלוני מכחישה נאמן כסברת הרמב"ן כיון שאומרת הוא תיקן והוא מכחיש נאמן יותר מעד דעלמא המכחיש, ודווקא כשלית לה מגו שתאומן בו אבל אי איכא מגו נאמנת היא להוציא כתובתה, הגם נגד שני עידים מכחישים לא מועיל מגו, וגם יש כאן מגו להוציא, מ"מ כיון שאין כאן רק עד אחד אלא אלים נאמנותו כיון שהיא אומרת בשמו מ"מ כשיש לה מגו ראוי' שנאמינה נגד עד אחד הגם שאומרת בשמו כנ"ל, וכן נראה מתשובת רמ"א סי' ס"ה, ועפ"ז כשאין עידים לבעל שאמרה לו פלוני כהן תקן את הכרי רק היא מודית לו אזי יש לה מגו שהיתה מכחשת בבעלה ונאמנת נגד העד אבל כשיש עידים לבעל דליכא מגו באמת אינה נאמנת נגד מי שהעידה בשמו ואין לומר דאין רוצים להכחיש הבעל דאז ידע שהיא הכשלתו ויגרשה משא"כ בשמכחשת החכם די"ל דבמכחשת החכם היא בספק שמא יאומן גם להפסיד כתובתה משא"כ