כתב סופר אבן העזר קו

זה ומביא פלוגת' ראשונים וסיים דעיקר כרוב פוסקים דלא ס"ל לחלק בין קנין משיכה לשארי קנינים, והנה כבר יצאנו לעיל לעזרתו של הט"ז היינו לדינו ולא מטעמי', כן אנחנו לקיים מילי דאבוה במלואו, כשנאמר דרא"ש פי"נ וטוש"ע ס"ל בקנין משיכה מהני חזרה מדרבנן ושם נאמר מלתא בטעמא דבמעשה ל"מ חזרה מדאורייתא אבל תקנתא דרבנן מטעמי' שייך גם בקנין משיכה, לפ"ז סרה תלונת פר"מ ני' על הח"ס, וחתם סופר שריר וקיים

אלא דכ"ז איננו שוה לי בישוב המחבר דממ"ש בסי' מ"ט אין בחזרתו כלום משמע דל"מ כלום מדאורייתא דאי מדרבנן ל"ש לומר דאינה כלום, וממ"ש אח"כ וצריכה גט משמע דצריכה גט ממנו לחומרא וסתר דבריו מיני' ובי' ולא סיפא רישא, ועוד אני מוסיף להפליא על הטור שבסי' מ"ט כ' כלשון הש"ע ולא כ' דין חזרה עוד בסי' ל"ח ולא במק"א, ונראה דנקיט כשיטת רשב"ם והוא נגד שיטת אביו הרא"ש ז"ל דהראנו לדעת דס"ל דמדאורייתא ל"מ חזרה תכד"ד בכל הנהו שנאמר בהם חוץ, ולכהפ"ח הי' לו להביא דעת אביו ז"ל וצ"ע

והנה ממ"ש הח"מ וב"ש סי' מ"ט נראה דס"ל דכונת המחבר בסי' מ"ט ג"כ מדאורייתא אין בחזרתו כלום כמו דנראה ממ"ש בסימן ל"ח ועיי' הפלא"ה סי' מ"ט שחוזר על דבריו שבסי' ל"ח והוסיף דברים דכתבו בסי' מ"ט פעם שנית דקמ"ל רבותא דאפי' המעות מתנה דליכא עקירת מעשה כ"כ מ"מ ל"מ חזרה מדאורייתא, מכ"ז נראה דפשיטא להו בכונת המחבר בסי' מ"ט דמדאורייתא ל"מ החזרה, ולפמ"ש מוכח כן מטור דכ' באותו לשון, וליישב הא דמסיים הטוש"ע וצריכה גט, נ"ל משום חומר א"א חושש לשיטת הרשב"ם דמדאורייתא מהני חזרה ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט מדאו' והיינו דכ' הטוש"ע דאין בחזרתו כלום ממילא נשמע דמדאורייתא ל"מ חזרה וצריכה ממנו גט כדי שתהי' מותרת לעלמא מדאורייתא, ומ"ש וצריכה גט היינו אם קדשה אחר צריכה גט כדי לצאת שיטת הרשב"ם, והא דלא כ' המחבר כן בסי' ל"ח א"ש ע"פ דברי קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל דגם הרשב"ם לא ס"ל כן רק כשהמעות מתנה, ולכן לא כ' המחבר סי' ל"ח דצריכה גט אם קבלה קדושין מאחר לחוש לשיטת רשב"ם דאפשר דגם רשב"ם לא כן ס"ל רק כשהמעות מתנה וכן נראה מדבריו כמ"ש בח"ס ובסי' ל"ח סתם ולא כ' דוקא כהשמעות חוזרי' דסמך על מ"ש הוא או היא, הוא דומי' דהיא דאיכא עקירת מעשה דנתינת דמים, כן בחזרתו כה"ג, ובסי' מ"ט נקיט חזרתו לחוד וכשהמעות מתנה וא"ש הכל בעזרת חונן דעת לכל

וזאת תורת העולה מדברינו וביאורינו שיטות הראשוני' והפוסקי' באר רחובות, כי הפרינו ה' באר"ש, נקיטנא בקצרה לדינא, א') דעיקר לדינא דבקדושין וגרושין תוך כד"ד לאו כד"ד מדאורייתא כשיטת ר"ן ורמב"ם ורא"ש, הגם דס"ל דתוך כד"ד כד"ד דאורייתא הוא מ"מ בקדושין וגרושין מדאורייתא ל"מ ובגרושין אפשר גם רשב"ם מודה מב' טעמים שכתבנו, וגם הא איכא ר"ת ורמב"ן וראב"ד ותוס' ב"ק דס"ל דכל עיקר דתוך כד"ד כד"ד מתקנתא דרבנן הוא ובקדושין וגרושין לא תקנו, הגם שכתבתי בשיט' ר"ת ודעימי' די"ל השתא דתקנו חכמים הדר הו"ל מדאורייתא בחזרה, כ"ז היכא דתקנו חכמים אבל באלו דלא תקנו קם אדינא דמדאורייתא תוך כד"ד לאו כד"ד, ובטלה שיטת רשב"ם נגד כל הנהו רברבתא, ב') לפי עניות דעתי דטוש"ע חוששי' משום חומר א"א להצריכה גט אם קבלה קדושין מאחר, ודוקא אם המעות מתנה, אבל אם איתי' בחזרה או היא שחזרה א"צ גט מאחר, ג') כשעשה מעשה קדושין ואחר שנתן לה ואמר ה"א מקודשת ומתנה תנאי כדינו תוך כ"ד תלי' בשיטת הרמב"ם וטור, והעליתי די"ל דגם הרמב"ם לא ס"ל דמהני רק בקדושין אבל לא בגרושין כה"ג, והיינו כשהפסיק וחזר ואמר תוך כד"ד, אבל לא הפסיק כלל מהני אפי' בגרושין, והוספנו עוד דגם הטור מודה בלא הפסיק כלל, ואינו מתפלא על הרמב"ם רק בתוך כד"ד אחר שהפסיק, הנלפע"ד העלתי, והמעיין יבחר ויקרב

ואחרי הדברים אשר דברנו עד כה נבוא לנדון שלפנינו, דהפסיק בדברי התול והי' משטה בחרוזים לשון נופל על לשון בין הרי לאת ובין את למקדושת במנין יותר דחשיב תוך כ"ד, ובין מקודשת לתיבת לי הפסיק רק בג' תיבות דפסק הרמב"ם בהלכות שבועות דג' הם תוך כד"ד ומעכ"ת כ' דרוב ראשונים ס"ל דג' תיבות הוא יותר מכד"ד אני לפי מעט ידיעתי לא ידעתי אפי' מיעוטא דחולקין על הרמב"ם וכן לא ידעתי מקום החולקים בטוש"ע, ומ"ש דבמדבר דברי שחוק לשיטת ר"ת דתיקון רבנן הוא כה"ג לא תקנו ניהלי' בארנו דעיקר דמדאורייתא ל"א תוך כד"ד כד"ד בקדושי' מדאורייתא ורשב"ם יחידאי הוא, וגם לרשב"ם דוקא לענין חזרה מטעמים שכתבכו, ואנו אין לנו אלא כשיטות רוב ככל ראשונים דמדאורייתא תוך כד"ד בקדושין לאו כדבור דמי, וכפסק טוש"ע וכמ"ש, והי' דעתי להשיבו על אריכות דבריו בענין ידים שאין מוכיחות אשר פלפל בחכמה והראה פנים לכאן ולכאן ונכון אשר דבר לבסוף דמאחר שאמר הרי את מקודשת הגם שאמרה בהפסק שאינו מצטרף לא הוי מקודשת לי כידים שא"מ כלל, וקרוב לומר דהוי כידים מוכיחות, וכן יראה ממה שנכתוב לקמן אי"ה, והי' דעתי לבאר כ"ז ע"ד שעשינו בפרט הראשון, אבל להיות כי ארך לנו הדרך וריב הדברים שכתבתי נתארכו ונתוספו לנו בשעת הכתיבה, וכמה ענינים דוחקים אותי, ואין בו צורך לדין שלפנינו משום ידים מוכיחות לכן חזרתי מדעתי ואקצר ואעלה

ואומר דאחר התבונות סוף מעשה הי' במחשבתי תחלה דאין בנדון שלפנינו לדון כלל אי הוי תוך כ"ד או אי תוך כד"ד דמי' לידים שא"מ, דלפע"ד פשוט דא"צ שיאמר הרא"מ לי וכו' בוך כ"ד ואפי שהה והפסיק הרבה מהני, דלא מצינו דבעי תוך כ"ד רק לענין לחזור אי לשנות וכיוצא בי' לצרף שני דבורים של שני ב"א או של א' שיהי' זה כמו זה, וכדומה הנמצא בש"ס ופוסקים, אבל באמירה ברור מללו ה"א מקודשת וכו' או הרי זה גיטך וכו' אפי' הפסיק יותר מכד"ד ומובן דמישך שייכו להדדי על אותו מעשה קדושין וגרושין שעושה אפי' כה"י כולו מהני, והדבר פשוט בעיני וא"צ ראי, מ"מ לרוחא דמלתא אביא לי ראי' מראב"ד ורמב"ן בספר הזכות דחולקים בפי' אבעי דאביי גיטין ר"פ המגרש אמר חוץ לראובן ושמעון והדר אמר לראובן ושמעון, וכ' הראב"ד דהאבעי אחר שכבר נתן וחוזר ונוטל ונותן לה ואז אמר לראובן ושמעון מהו והאבעי בין לר"א בין לרבנן כה"ג, והרמב"ן חולק עליו דהאבעי דיקא בשעת מסירה חוזר מיד ואומר לראובן ושמעון, דלאחר מסירה שצריך שיחזור ויטלנה פשיטא דלא מצרפי' דבריו ראשונים שאמר ה"א מותרת, לדבריו אחרונים שאמר לראובן ושמעון שאין להם בלי דבריו ראשונים פי' כלל וכיון שהפסיק ונטל הימנה וחזר ונתן לה כה"ג לא מצטרף ולר"א פשיטא דל"מ מאחר שכבר זכתה בנתינה ראשונה והיתרה לעלמא ועיי' תשובת הרא"ש שבב"י סי' קל"ז ודרישה וע"ז מדנפשי' לסברת רמב"ן, והה"מ רכ אחר מסירה פשיטא לי מסברתי כראב"ד אבל אין רמז ורמיזה ברמב"ם מזה, ואלו ראו הפרישה יי דברי רמב"ן בספר הזכות הביכי כי זהו כוונת הרא"ש וטעמו ואמת נכון הדבר, ואני הבאתי ראי' לרמב"ן ממתני דקתני כיכר יעשה ה"א מותרת לכל אדם, ולא קמ"ל רבותא שיאמר הרי את מותרת לפלוני שאמר בו חוץ, ותפשוט דכה"ג יש לפרש דמה דאסר שרי, וע"כ במתני' פשיטא דל"מ כיון שצריך ליטלה הימנה לא מצרפי דבריו ראשונים כיון שיש הפסק ביניהם ע"י החזרה ונתינה שני', ומצאתי ישוב בזה לשיטת הרמב"ם דכ דיאמר הרי זה גיטך או הרי את מותרת, ור"ן חולק עליו מדלא קתני רבותא יותר דגם הרי זה גיטך מהני ש"מ דל"מ דחיישי' דאדבריו הראשונים הוא סומך וקשה לרמב"ם ונ"ל דמתני' רוצה להשמיענו דאחר נתינה ל"מ כשיאמר ה"א מותרת לראובן ושמעון דלא מצרפי' מה שאמר תחלה לכ"א עם דברי שאומר אח"כ, ואי הוי נקיט ואמר הרי זה גיטך ותו לא, לא נשמע זה דהא אין אומר כלום, לכן נקיט ואמר הרי את מותרת לכל אדם אבל לפלוני ל"מ

וליישב שיטת הראב"ד נ"ל ע"פ שיטת הר"ן דמתני בדוקא נקיט ה"א מותרת דה"ז גיטך ל"מ, וי"ל אי הוי קתני במתני שיאמר ה"א מותרת לפלוני ה"א משי"ה נקיט ה' מיתרת ה"ה דהר גיטך מהני, והא דנקיט ה"א מותרת משום דרצה לומר לפלוני דמהני, וזה לא נשמע כשהי' נקיט שיאמר הרי זה גיטך, לכן נקיט ה"א מותרת לכל אדם ונשמע דה"א דוקא הוא והר"ז גיטך ל"מ ועיי

היוצא לנו דבין לראב"ד ובין לרמב"ן הפסקה שהפסיק בין הדברי' מצטרפי אפי' בשיהוי הרבה, וראב"ד ס"ל אפי' בשני נתיני' ורמב"ן ס"ל כ"כ לא מצרפי, והראנו פנים לכאן ולכאן, אבל כ"ע מודים דלולי דבעי נתינה אחריתא והראשונה בטלה לגמרי מצטרפין הגם דיש שיהוי בודאי יותר מכד"ד, ש"מ דלא בעי בכזה תוך כד"ד, מטעמא דכתיבנא, ואין דומה כלל לקדשה בתמרה ואמר בזו ובזו כמובן וא"צ להאריך עוד

מלבד זה לפי הנראה מספורי דברים שהי' ביניהם כפי הכתיב בג"ע הוי עסוקים באותו ענין עד שקדשה ואמר לה הרי א"מ וכו' וגם נתינה ראשונה שנתן לה זיגעלרינג והטילו חסרון בנתינה זו וחזר ונתן לה טבעת שני' כ"ז אין לך עסוקין באותו ענין גדול מזה ואפי' לא הי' אמר כלל היתה מקודשת ואמירה שאמר לה בשני גם אם נימא דל"מ דל אמירה מהכא ג"כ מקודשת מכ"ש וקו"ח בצירוף האמירה ועיין סי' כ"ז בטוש"ע

והנה פר"מ ני' פתח לה פתחא דהאי פריצותא להתירא מהכא, כי זאת אמרה שלא נתכונה אלא לשחוק והיתול היא דקמהתלה בי' מעיקרא וברצונה לעקור הקדושין מכל וכל, ובתר דפתח פתחא זעירתא חזר וסתמה בקוצר דברים, ואני אבאר, ואאריך קצת לפי הצורך לנדון שלפנינו וללמד במקום אחר, הנה דבר זה אם א"ע נאמן באיסורי' היכא דאתחזק איסורא איכא פלוגתא בין ראשונים