כתב סופר גיטין חולין צט

ניכר מיד משא"כ בעוף צריך בדיקה ועיון היטב עיי' בו, ועכ"פ ס"ל לרש"י דיש חידוש דין דחיישי' בניקב העצם לחוד שניקב הקרום ועד דלא בדק שפיר חיישינן, וא"כ לרש"י יוכל לומר דבעוף אשמעינן רבותא זאת שאינו בבהמה, ולא צריך לומר דהדיוק על מקום שעושה אותו טריפה לאפוקי עוף של מים, וק"ל. וכתב רש"י דהכתה ברגל דאלו ביד אמרי' לעיל דיש דרוסה לחולדה וצריך בדיקה נגד כל החלל, צ"ל לשיטת רש"י לעיל כ"ד ע"א דמכפא דמוחא היינו שצריך בדיקה נגד הסימנים ג"כ, אבל בעצם המוח עצמו אין צריך בדיקה, ועיי' ר"ן שם, וא"כ יש לפרש ג"כ כאן הכתה חולדה ביד ובראשה ליכא דרוסה, וצ"ל דכיון דכאן איירי שהכה וניקב העצם שוב יש חשש דדרסה בקרומים ומוח עצמו דרכיך, ולעיל איירי שלא עשה אלא מעשה דריסה מבחוץ והעצם קשה ס"ל לרש"י דלא יזיק כצ"ל, וכן העלו בני חברייא ה' עליהם יחי'. אם ירוקין פסולה אם האדימה כשירה, עיי' ר"ן מה רבותא אם אדומה כשירה פשיטא כיון שלא נשתנו מראיהן, ותירץ שאפי' האדימו ביותר מ"מ כשר, ועיין לשון רש"י שכתב אדומים הלב והקרקבן כמשפטן שלא נשתנה מראיהן מאריכת לשון זה בראה דרש"י מפרש אדומים שהם כמו שהיו כמשפטן היינו כמו שנוהגים להיות והדרא קושי' הר"ן, ובאמת צ"ע אם אדמימות ג"כ דווקא כשר כמו שהי' תחלה א"כ הול"ל רבותא טפי האדימו ביותר טריפה, מכ"ש ירוק ונ"ל ליישב, בשאומר די"ל דרבותא דמתני' דלא נימא כר"א לקמן דחיישי' שמא לאחר השליקה יעשו ירוקין קמ"ל דלא אחזיקי' רעותא והיינו אדומים כשירה דהיינו כשאנו מוצאי' אדומים מכשירי' וא"צ לחוש שמא הוריקו ולא אתגלא בהתייהו עדיין עד לאחר שליקה קמ"ל דאין לחוש ואדומים כשירה מיד כנ"ל, ולפי"ז י"ל דס"ל לרש"י דהא דלא חיישי' דווקא באין ניכר שום רעותא ולא מרגישי' שפעל האש כלום, אבל כשהאדים ביותר חיישי' שמא נחמרו וכשישלוק יוריק ולכן פי' רש"י שהם כנשפטן בלי שינוי כלל, וא"כ איכא ג' דינים ירוקים טריפה מיד, אדומים כמשפטן כשרים בהחלט בלי בדיקה ע"י שליקה, ואדומים ביותר צריך לבדוק ע"י שליקה כן נ"ל. ועפ"ז י"ל הא דנתקשה הר"ן דנקט מתני' הדין בלב וקרקבן שהם אדומים ולא נקט הדין בירוקים שהאדימו עיי' בו ולהנ"ל י"ל, דה"א דווקא בירוקים שנשארו ירוק אין לחוש שיתגלה בהתייהו בשליקה דלא שכיח שיתאדם אח"כ כמ"ש הראשונים לפי הגירסא לקמן, אבל ה"א באדומים חיישינן שפיר סמא אח"כ יתגלה ויוריק וצריך לברר לכן אשמעינן אדומים ג"כ אין לחוש וא"ש, וי"ל ג"כ הא דנקט נחמרו בני מעי' דמזה דייק המרש"ל דווקא כשידענו שנחמרו ובלא"ה א"צ לחוש, ולהנ"ל י"ל רבותא אשמעינן אפי' נחמרו נתכווצו ונשתנו מכמות שהיו מ"מ באדומים א"צ לחוש ולשלקם וכמ"ש כנ"ל עיי' וק"ל. הניחא למאן דאמר עד דמינקב תתאי, עיי' רא"ש לעיל מ"ה ע"א בשם הראב"ן דמביא ראי' דמאן דאמר תתאי היינו עם עילאה, דאל"כ גם למ"ד תתאה קשה דלמא תתאה אינקב, והרא"ש תמה כיון שהכתה חולדה על ראשה א"א לתתאי בלא עילאה ועיי' פלתי וחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שניהם לדבר א' נתכוונו, והנ"ל ליישב. הנה צ"ל איך ניחא למ"ד תתאה דלמא גם עילאה הי' ניקב והבריא ואין יוצא לחוץ, ועיי' פלתי שהקשה כעין זה על למ"ד עילאי דאמרי' מפקע פקע, דלמא עילאה הבריא, והנה לשיטת הראב"ן דל"ל לעיל בושט הבריא נתרפא אלא ניקב דלנתרפא לא חיישינן א"כ ל"ק כלל, אבל אומר דהראב"ן דס"ל דלא חיישינן לנתרפא דווקא באבר דניטרף בי' לא חיישינן שקרום עלה בו דלא שכיח דהא קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דסופו לסתור שאינו מתקיים שם קרום באבר שניטרף ונחלש והוכה ומטעם זה עצמו לא חיישינן שקרום עלה בו כלל וסברא זו כתובה באחרונים בדוכתא טובא והנה בוודאי לא נימא אם נטרפה הבהמה באבר מן האברים, אם יש לה במקום אחר בגופה שום מכה דלא מיטרף בי' שלא יעלה בו קרום זה אינו רק בנקב דמיטרף בי' שם לא יעלה קרום לשעה כיון שהוחלש מקום זה ואין בו כח להעלות קרום, וא"כ למ"ד תתאה אם תתאה לחוד א"כ קרום עליון לא מעלה ולא מוריד לטריפות ואין שום חיות תלוי בו וכאבר אחר הוא ולא שייך בקרום התחתון א"כ קשה מה פועל הבדיקה דלמא שניהם אינקבו עליון ותחתון רק הראשון דלא תלי' בי' חיותא עלה בו קרום והבריא ולכן אין יוצא לחוץ והתחתון עדיין נקוב ועומד דמיטרף בי', וע"כ מוכח דמ"ד תתאה היינו שניהם וא"כ קרום עליון ותחתון הם אבר א' דהחיות תלוי בו ואם נקבו שניהם