כתב סופר גיטין חולין צח

אדם הוא והדרא ברי לשעתא מ"מ זה לא שכיח וכיון דכל הבדיקה באופן זה משום דאיכא לאברורי סמכינן אם הדרא ברי ולא חיישינן שמא ע"י אדם הוא והדרא ברי לשעתא, אבל לא ידע דיש לסמוך על בדיקה זו בעובדא דידי' דלא הי' לפניו למתלא בי' אולי חיישינן שמא ע"י אדם הוא ומ"מ אקרי שהדרא ברי ולכן שאל והשיב לו דיש לסמוך אבדיקה ולא חיישינן דע"י אדם תהדר ברי דלא שכיח כלל רק אם ידעינן שע"י אדם הוא אז לא סמכינן על הבדיקה ואמרינן דתהדר לצמקותה אח"כ או שלא בדק שפיר עיי' פלתי ותב"ש וכנ"ל וק"ל. עוד י"ל על קושי' טו"ז הנ"ל דלכאורה ל"ק קושי' הרשב"א שהקשה לדנפשי' ממתני' דקתני בידי שמים די"ל דידעי' באופן שהיתה הבהמה במקום דידענו בוודאי שלא בא שם אדם וצ"ע לכאורה, ונ"ל להוכיח מזה דהרשב"א חולק על הרמב"ם בפי' המשניות דפשיטא לי' דע"י חולי הוי כבידי שמים וכשירה, ורשב"א ס"ל דטריפה וכי כן עדיין לא יצאנו מידי חשש שע"י חולי צמקה ושפיר הקשה רשב"א לדנפשי', ותירץ דכוונת מתני' ע"י בדיקה, ונ"ל מעתה דהי' ידע רבב"ח שם בדיקה שהי' מברר אם צמקה ע"י חולי או לא והבין המתני' בידי שמים כשירה כגון שידענו שלא בא אדם שמה, וע"י חולי ידע בדיקה אחרת שמבררת שלא בא ע"י חולי, אבל בדיקה שידע אינה מבררת אם ע"י אדם או בידי שמים ולכן כשבא המעשה לפניו שאל ונאמר לו בדיקה אחרת שמבררת ג"כ אם בידי אדם או לא כנ"ל עיי' וק"ל. אי הדרא ברי וכו' עיי' תב"ש דהריאה אסורה לעולם דהא הוי בשר ששרה במים מעל"ע דאסורה, ועיי' פמ"ג [סי' ל"ו בשפתי ססקל"א] שתמה עליו הלא פסקינן בסי' ס"ט דאסור לבשל אבל מותר לצלי, ובילדותי קיימתי דינו של התב"ש הנ"ל הואיל ויצא מפומי' דגברא רבא דישראל דהנה מבואר לקמן [סי' ס"ט סי"ב] דלכתחלה אסור לשרות במים או להשהות ג' ימים בלא מליחה משום דאישתלי', וצ"ל הלא לזמן קצר לא חיישינן ומשו"ה בעי דשחלא קמא משהינן לה, ואמרתי דכיון דמותר לצלי לא בדיל מיני' ואיכא למיחש יותר לתקלה מבביצה דלשעתי' אין ראוי לו ובדיל מיני' ולזמן קצר לא חיישינן משא"כ כאן דלא בדיל מיני' וחיישינן שיבשל ג"כ ושוב הראוני שכ"כ בפלתי וב"ש, ואומר מעתה איך יתן הריאה במים מעל"ע לכתחלה הלא תאסר אח"כ לבשל ואסור לשרותה אפי' כדי לצלות ולכן העצה שלא יאכל הריאה כלל אפי' לצלי וישליך אותה אחר מעל"ע ובדיל מן הריאה שיודע שלא יוכל לאכלה לעולם ומותר לשרות הריאה כדי לברר הספק לכל הבהמה כן אמרתי אז ונכון הוא והצגתיו אז לפני אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ונענע לי ראשו, זכותו יגן עלי. דף נ"ו ע"א מתני' הכתה חולדה על ראשה, עיין ת"ח למה נקט הכתה חולדה על ראשה ולא סתם ניקב העצם עם הקרום דאשמעינן בהכתה חולדה חיישינן לנקיבת הקרום וצריך בדיקה, והי' זה בהעלם מהנב"י קמא חיו"ד סי' ה' שעושה דיוק על זה ומחדש חדשות מדקדוק זה, ועיי' מ"ש עוד בת"ח. במקום שעושה אותה טריפה, פי' רש"י דאשמעינן דלא נטעה לומר שניקב העצם לחוד טריפה כמו עוף של מים קמ"ל דווקא במקום שעושה אותה טריפה, צל"ע עדיין במה נדע זה מלשון המתני' הלא אם ניקב העצם לחוד טריפה כמו בעוף של מים הנה העצם הוא המקום שנעשה בו טריפה ואיך מראה לנו מתני' בלשון זה שצריך שניקב הקרום ואם סמך להודיענו שצריך בעוף מקום כמו בבהמה היינו ניקב קרום של מוח והיינו מקום שעושה אותו טריפה בבהמה כן בעוף, תינח אם באמת אין מקום שיהי' עצם כבד טריפה י"ל כהנ"ל, אבל הלא באמת בעוף של מים מיטרף בעצם לחוד וא"כ י"ל בכל עוף כן הוא והיינו מקום שעושה אותו טריפה דעוף, מזה נלפע"ד להוכיח דבעוף של מים ג"כ אין נקיבת העצם טריפה מצד עצמותו רק משום סוף הקרום לפסוק וכמ"ש רש"י לקמן בפי' דקרומו דק וסופו לפסוק וא"כ לעולם אין העצם מידי דמיטרף בי' רק הטריפות מצד הקרום ונפקותות טובא איכא, וא"כ א"ש דלא נטעה לומר בכל עוף קרומו דק וניקב עצם טריפה שסוף הקרום לפסוק קמ"ל במקום שעושה אותו טריפה היינו שהכתה באותו מקום עצמו דמטריף בי' והיינו הקרום, ולשון זה מוציא העצם דלעולם לא מצינו שיעשה ע"י העצם טריפה רק משום שסוף הקרום לפסוק אבל עצם עצמו אינו דבר דמטריף בי' כנ"ל נכון וראי' ברורה עיי'. והנה פי' רש"י חיישינן לנקיבת קרום משמע דס"ל לרש"י דזה רבותא דמתני' דחיישינן שניקב הקרום וצריך בדיקה ואין לומר דלאפוקי בהמה דלא צריך בדיקה כלל דכבר כתב הת"ח דרש"י ס"ל במתני' ר"פ דגם בבהמה צריך בדיקה, וע"כ צ"ל כמ"ש הת"ח דיש חילוק בין בהמה לעוף דבבהמה