כתב סופר גיטין חולין צז

עד לבסוף מתה רק ס"ל דלמ"ד דיש קבע שאינה חי' אבל ביתרת אין קבע, אבל בוודאי כיון שטריפה היא לא תחי' לבסוף תמות והועיל בזה שלא יוכחש עכ"פ כלל חכמי' שאינה חי' במה שמצאו יתרת שחיתה בעובדא דידי' שם, וא"כ במאי שמתכוונה ולבסוף מתה לא יוכחש ממעשה דשם עיי', ולפ"ז א"ש דר"י לשיטתו הוצרך לומר דאלו טריפות למעט דרב מתנא, דליכא למימר למעט יתרת דהא ס"ל טריפה חי' ומפרש מתני' כל שאין כמוהו חיה היינו סופה שתתנוונה ותמות ואמר סיפא איידי דרישא אבל לר"ל לא הי' קשה מאלו טריפות דלשיטתו דס"ל טריפה אינה חיה י"ל דממעט כמ"ש רק דהי' דוחק לומר סיפא איידי דרישא ואם כי י"ל כן ונמצא כמה פעמים מ"מ תירץ מרווח ביותר דאלו כשרות למעט בא וא"ש רישא וסיפא מרווח כנ"ל עיי'. ומיושב קושי' מהרמ"ל לרכיש למאי ממעט רישא וסיפא, ולהנ"ל י"ל דרכיש ס"ל כר"ל דרישא ממעט כמ"ש וס"ל סיפא איידי דרישא כר"י דסיפא איידי וא"ש הכל עיי' וק"ל. ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד וכו' הבה"ג פסק כלשנא בתרא ועיי רשב"א שהקשה עליו למה פסק כל"ב להקל בדאוריי' וכן הקשה על רש"י ר"פ בהמה המקשה עיי' בחידושי רשב"א שם, והנה אין קושי' כ"כ דכיון דל"ק דוחק מאוד דבהמה נמי אסורה ואיידי, וצ"ל למה נקט דווקא טחול וכליות ולא כבד וכדומה ולכן בחרו בתירץ בתרא לעיקר, אלא הר"ן הקשה ביותר לפי דמחלק לקמן בין קולשא לסומכא לא צריך כלל לתירוצי' אלו די"ל דמתני' לקמן בחתך בקולשי' דכשירה, וגם ע"ז תירצו דלא ניחא לבה"ג דנוקמי מתני' באופן זה דווקא דחתך מן הטחול היינו בקולשי' דווקא עיי' פלתי ויתר אחרונים, ועדיין צ"ע מנא להו להקל כל"ב מסברא דדהו דלא ניחא להו לאוקמא בקולשי', ונ"ל להביא סייעתא דע"כ ש"ס בקושי' גם למסקנא הקשה. הנה יש להקשות מאי מקשה הש"ס על ר"ע ממתני', לפי דס"ל לר"ז לעיל ל"ב ע"ב דאין טריפות לחצי חיות א"כ י"ל דחתך מן הטחול היינו שבתוך השחיטה בין סימן לסימן חתך א' מן הטחול ומן הכליות ולא נטרפה הבהמה ומ"מ הטחול עצמו אסורה היינו מה שחתך ולא קשה לר"ע די"ל דס"ל אין טריפות לחצי חיות וצ"ע לכאורה, (ועיי' בחידשנו לעיל שכתבתי דאם באותן שתלוי' בסימנים אין טריפות מכ"ש בשארי אברים עיי"ש מלתא בטעמא) אלא דל"ק דהא ר' עוירא משמי' דרבא אמר ולעיל שם ס"ל לרבא יש טריפות לחצי חיות ושפיר מקשה, אלא דרשב"א שם הי' לי' הגירסא רבה במקום רבא והפא גרס ג"כ ר"ע משמי' דרבא א"כ קשה כהנ"ל, ואין לנו לומר רק דש"ס הקשה להלכתא דפסקינן יש טריפות לחצי חיות ואם נימא דלהלכתא דמחלקי' בין קולשא לסומכא בלא"ה ל"ק קושי' הש"ס ממתני' ולא הקשה רק לר"ע דאפי' בקולשא אוסר הדרא קושיא כמובן, וע"כ מוכח דגם לדידן קשה דלא רצה לומר דמתני' דלקמן דווקא בקולשי', וכיון דתירץ ראשון של הש"ס דוחק מאוד לכן פסק כתירץ בתרא כנ"ל ליישב, ועדיין יש לפקפק דיותר טוב הי' לתרץ דמתנ' בקולשא מתורץ דבהמה ג"כ אסורה דזה דוחק הרבה יותר דלפמ"ש עיקר הקושי' רק להלכתא וצ"ע. ע"ב חרותה בידי אדם טריפה רשב"א אומר וכו' עיי' רשב"א שכתב דהלכה כחכמים דבידי הבריות כשירה וכתב ומ"מ אם נמצא שצמקה הריאה צריך לבדוק, כמו רבב"ח דבדק, נ"ל המשך דבריו דהי' מקום לומר כיון דפסקינן כרבנן א"כ איכא שני צדדים להתיר שמא בידי שמים ושמא ע"י בריות ולאיסור רק חד צד והי' מקום לומר דתלוי במצור ולא צריך בדיקה לכן אמר דמ"מ צריך בדיקה ומייתי ראי' מרבב"ח דאזל במדברא דלא שכיחי בני אדם כמ"ש הפר"ח, ומ"מ בדק מכ"ש במקום ישוב כנ"ל וק"ל. והנה שיטת הרשב"א דאפי' שמע קול רעם או רדף ארי מ"מ מסופק אם צריך לבדוק וכתב לפ"ז צ"ל במתני' בידי שמים כשירה היינו אחר שבדק ויודע שבידי שמים הוא כשרה, ועיי' ט"ז שהקשה עליו א"כ רבב"ח דנסתפק בבדיקה ולא שאל על מתני' במה יודע אם בידי שמים הוא, ונלפע"ד ליישב, דוודאי גם הרשב"א מודה כיון שלפנינו דרדף ארי ואיכא למתלי בי' תלינן רק מסופק כיון דבחזקת איסור הבהמה ונולד הספק מחיים צריך לברורי ע"י בדיקה, והיינו כעין שאמרי' בכ"מ היכי דאיכא לאברורי מבררינן וכ"כ בנב"י קמא חלק יו"ד דהך דכתב הרשב"א בדוכתא דהיכי דיצא' חזקתה מחיים גרוע היינו דהיכי דאיכא לאברורי צריך לברר, וכי כן כאן שיכולי' לברר צריך לברר ולבדוק, וי"ל דס"ל לרב אדא דווקא במתני' דבידי שמים שיש לפנינו למתלא בו סמכינן על הבדיקה הגם שיוכל להיות שע"י