כתב סופר גיטין חולין צה

שייך משום הקריבהו נא אבל באין צריך לבדוק רק במקום א' לא שייך משום הקריבהו, ולכן בהכה במקל שא"צ לבדוק רק במק"א לא שייך משום הקריבהו אלו דבריו ז"ל, ולדעתי לא נכונים דבריו בזה, דא"כ איך יפרנס סוגיא דלעיל י"ב דפלפל אי בדקינן בקדשים אחר כל הטריפות נאמר הקריבהו נא, אלא דלמעיין ברש"י זבחים שם יבין דכוונתו דלאו הבדיקה גנאי היא שצריך למשמש כ"כ בבהמה אלא דאיך יבחר להקריב בהמה לה' שנפל בו ספק שהוא משונה מכל בהמות עד שצריך בדיקה אחריה הקרב כא מן המובחר שלא נפל לך ספק ובוודאי כשירה היא וכמו שתקריב לפחתיך לא תביא כך, ולפ"ז כשפלפל לעיל דכל בהמה ספק היא דלא אזלינן בתר רוב וצריך לבדוק א"כ לא שייך הקריבהו נא דהא ליכא בהמה אחרת שאין בה ספק זה וכן צריך להביא לפחתו, וכן בבדיקת הריאה שכל ריאה צריך בדיקה אין בו משום הקריבהו וכו' דאין בהמה זאת משונה מכל בהמות, משא"כ בשאירע שנפלה הבהמה שצריך לבדוק שייך הקריבהו, וא"כ אין חילוק בין שצריכה בדיקה במק"א או בכל אברים לעולם משום הקריבהו איכא כנ"ל נכון ופשוט ועל קושי' הפלתי יש מקום לומר דהר"ן לא ס"ל כרש"י משום הקריבהו נא אין לבדוק, רק הטעם דכיון דאתערבה הבהמה וצריך לבדוק כ"כ בבני מעי' חיישינן שלא יבדוק שפיר חדא בשלמא אם יודע איזה בהמה שנפל בה ספק יתן עיניו שפיר בבהמה זו לבודקה יפה משא"כ בתערובות, ועיי' סברא כזו בש"ך סי' ל"ג סקכ"א בענין בדיקה במקום ידוע, והוא איירי לחלק באבר ידוע או בכל חלל הגוף, וכזה י"ל אף בזמן המשנה והגמרא סמכי' אפי' על בדיקת כל החלל בנפילה וכדומה, מ"מ בתערובות בהמות דליכא בהמה ידועה שידע שהיא היא שנולד בה הספק אין סומכין על הבדיקה, וגם יש לומר דבבהמות רבות לא סמכו על הבדיקה וסברא זו כתב רש"י לקמן כ"ג ע"ב ד"ה לפרסומי מלתא דלא בדקו להו שמרובים היו עיי"ש, ולפ"ז בהכה במקל דאין צריך בדיקה בעיון וחיפוש שזה נראה לחוץ אם נפסק החוט ואין זה בדיקה כלל וכ"כ בטו"ז סי' ל"ב, א"כ אפי' בכמה בהמות ובספק סמכו על הבדיקה קלה כזו, ולכן לא מוקי באופן זה כנ"ל ליישב. ודע דצ"ל למה הוצרך רש"י לפרש משום הקריבהו לפחתיך, ולא בפשוט שמא ישחוט בפני' אותו שאין ראוי', ובפרט שאותה שנתערבה חולין היא, ומצאתי ראיתי אח"כ במהרמ"ל לובלין לקמן כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ספק שונרא שכתב בתוך הדברים טעם זה, ולא הרגיש שרש"י לא פי' כן וצ"ע. דף נ"ב ע"ב ואיבעית אימא לעולם למיעוטי חתול, הנה הרי"ף פסק כלישנא בתרא להקל ועיין רא"ש שתמה למה פסק בדאורייתא כל"ב להקל ונלפע"ד ליישב, הנה רש"י פי' בבהמה מן הזאב למעלה ולא דריס אלא בעופות, ועיי' מהרש"א הלא מסקינן לקמן לרב בזוטא אפי' בבהמה דריס, ונדחק, ונ"ל לל"ק מוכרח לומר כן, דהא מתרץ ש"ס לפי' רש"י דממתני' ה"א דה"ה חתול בדקה ומתני' דנקט זאב דבגסה איירי ואשמעי' רב דחתול בדקה לא דריס, וצ"ל איך נשמע זה מדבריו דהא הוא ג"כ לא אמר יותר רק מן הזאב ולמעלה י"ל ג"כ היינו בגסה ואין משמעו' בדבריו יותר מלישנא דמתני', ודוחק שסמך שמוכיח זה מיתור דבריו, וע"כ צ"ל שרמז רמז בדבריו מדאמר בבהמה היינו כל שבבהמה אין דרוסה רק לזאב מזה משמע אפי' בדקה לא כל שבכלל בהמה דווקא זאב ולא חתול וא"כ אם דייקו על לשון בבהמה מזה עצמו ממעט כל בבהמה אפי' זוטרי וכ"כ מהרש"א ז"ל דמלשון זה ממועט הכל ולפמ"ש מוכח ללשון זה דע"כ מדייק רב לשון בבהמה שאמר, אבל ללשנא בתרא אין צריך לזה די"ל דלא מדייק לשונו דאמר בבהמה וכן צ"ל ע"כ גם למהרש"א דלא בריר דיוק זה דלשון בבהמה דהא למסקנא באמת ס"ל לרב דבזוטרי דורס, רק ללשנא קמא צ"ל ס"ל דמדייק לשון זה, אבל ללשנא בתרא אין מוכרח, דשפיר בא רב לאשמעינן דהא מתני' אגב אורחא נקט זאב קמ"ל האי דינא דווקא הוא זאב ולא חתול והיינו בדקה כדמפרש רב יודא וממילא כיון שמיירי מדקה וזאב דווקא הוא ש"מ אבל חתול בדקה לא. אבל בזוטרי לא ממועט חתול, ולפ"ז למסקנא דמתרץ ש"ס לרב דבזוטרי מודה דחתול דורס ע"כ צ"ל כלשנא בתרא דלל"ק צ"ל שדיוקו שאמר בבהמה וממועט זוטרי בדבריו ג"כ ומ"ש וע"כ עיקר כלשנא בתרא ופסקו הרי"ף ורמב"ם כך כנ"ל לישב וק"ל. דף נ"ג ע"א רוב אריות דורסים וכו' צ"ע מאי צריך רוב אריות דורסים לטעם דהיתרא אדרבא זה מגרע, ונ"ל ליישב עפ"י שיטת רש"י דנראה דמפרש רוב אריות דורסי' כפשוטו שבאמת הרוב דורסים וצ"ל הא דלא אזיל בתר רוב