כתב סופר גיטין חולין צג

אנו אוכלי' אותו ככל חלב טמא הוא, ונלפע"ד ליישב הענין, דיש לומר דללשנא בתרא דפליגו בדאקשתא פי' רש"י אי הוי תותב כיון דאינו מחובר בכולי או לא לא פליגו לדינא רק לאיסור דבני מערבא ס"ל כיון דמחובר במקצת שוב אינו דומה לחלב המכסה דהוא תותב לגמרי בכולו ואנן ס"ל כיון דאינו מחובר בכולו נוכל להרבות בכל חלב כיון שדומה במקצת ואסור. אבל לענין סתימה דהטעם דכיון דתותב הוא ואינו מחובר לא סתם ור"ש ס"ל דחלב טמא ג"כ סותם, ונ"ל דגם רב לא פליג רק באינו מחובר כלל אבל בחלב זה דמחובר במקצת ויש לו חיזוק במקצתה שוב כל החלב מהידק יותר מכל שאר חלב טמא ומודה דבטבע סותם הנקב וכולי האי לא פליג על רב ששת דסתימה מקרי, ותא חזי הלא לבני מערבא דאכלו סותם והלא לא יפלגו בטבע אם כיון דמהידק קצת יסתום בכולו דמהידק שפיר בכולו או לא בזה לא יפלגו וע"כ דלא פליגו אי כיון דמהידק ע"י חיבור במקצתה אינו דומה לחלב המכסה או מ"מ דומה ונוכל לרבות אותו, אבל לענין טבע הסתימה ליכא פלוגתא וכמו דסותם לדדהו כן לדידן מדינא סותם, אלא דכיון דכל חלב טמא אינו סותם, וזה אסור וסותם וטעו לומר דהא דסותם משום דאנו מתירים אותו למיכל כמו בני א"י שמתירי' לאכול ואתי למטעי דאנן ג"כ שרינן למיכל ולכן סותם יותר משארי חלבים, ולכן הי' הכרח להחמיר דאינו סותם, והיינו דאמר בניחותא אינהו מיכל אכלו לכן קרוב לטעות לומר שאנן ג"כ מתירי' לאכול כיון דאיכא מקום שמתירי' לכן לדידן מסתם לא סתם כנ"ל נכון וק"ל. והנה בתשובת באר עשק הובא בסוף ספר מנחת יעקב דשומן אווזות פטומות אינו סותם שמתמעט ע"י הכחשה וכתב עליו מנחת יעקב שמשמעו' הפוסקי' אינו משמע כן, ועיי' בדגול מרבבה, ועיי' פמ"ג, במשבצות סי' מ"ט סק"ג] וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' שכיוצא בזה מצא בראב"ן דלהכי אין הלכה כרשב"ג בשירקא דמיא דנפק אגב דוחקא משום דכשאירע חולי המשלשל הבהמה מתמעט אותה לחות משו"ה אינו סותם ע"כ, וא"כ מכ"ש שאותו שומן אינו סותם והוסיף דלאו דווקא אווזות פטומות אפי' כל שומן שאינו בטבע בכל הבהמות כגון חלב דקין שתחת הקרום שהעיד בכנסת יחזקאל שאינו נמצא בבהמה כחושה ולפי הנ"ל אינו סותם לפי שאם תכחש לא יהי' סתימה והאריך עוד בזה עיי"ש והוא דבר נכון ושפתים יושק. ר' יוחנן ור"א דאמרו תרווייהו מקיפי' בריאה, פי' רש"י היכי דליכא למתלי דמשמשא ידא דטבחא, צ"ל למה לא פי' רש"י כן לעיל במקיפי' בבני מעי, ויש לדחוק כי בריאה סתמא יש לתלות בטבחא דהמקום צר ולכן הוצרך לפרש ודוחק, והיותר נ"ל דל"ק מלעיל די"ל דרב שימי ב"ח דאמר מקיפים בבני מעים ס"ל כמ"ד לעיל דאין תולין במשמשא ידא דטבחא אבל בהא דמקיפי' בריאה ליכא למימר כן דר"י דאמר מקיפי' בריאה ס"ל דאין תולין בטבחא, איך מסיק אח"כ והלכתא וכו' כיון דפסקינן דתלינן בטבחא אין צריך להיקף כלל ולכן הוצרך לפרש דאזיל היכי דליכא למתלי' בטבחא וא"ש, ונראה ראי' מרש"י הנ"ל דס"ל היכי דאיכא למתלי בטבחא אין צריך להקיף כמ"ש הש"ך סי' ל"ו, סקי"ב דאל"כ לא הי' צריך רש"י לכל זה דהא לעולם צריך להקיף אם אפשר וזה ראי' ברורה כנ"ל וק"ל. ע"ב ודר' אבינא ודבני מערבא מהו, עיי' מהרש"א שהקשה הלא לר"א ליכא נפקותא דגם אי לאו דרבינא אלא ושט הוא ג"כ ניקב כ"ש טריפה וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דמהרש"א לטעמי' בבכורות כ' ע"א דנקובת הושט טריפה הוא, אבל לפי האמת דנבילה הוא כמבואר א"כ לק"מ דאיכא נפקותא לענין או"ב ולענין כיסוי הדם וחלבה וביצתה דמשום ניקב הושט נבילה היא ובכ"ז קולא משא"כ משום כרס טריפה הוא ואיכא חומרא בכ"ז אלו דבריו זצ"ל ונכונים המה וש"י. ולפע"ד נראה ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל לפי דפסקינן לעיל יש טריפות לחצי חיות, מ"מ מבואר בש"ע [עיין סי' כ"ו וצ"ב] דבשחט רוב הסימן ושובניקב הסימן השחוט במקצת שלא נשחט לא מטריף דעכ"פ סימן זה כמאן דמנחא בדקולא דמי וכאינו, וא"כ איכא נפקותא אם נידן כושט א"כ אם ניקב שם כשר דהא כל הושט כבר כאינו משא"כ אם נידון ככרס אבר אחר ומטריף בי' אחר ששחט סימן הושט תחלה לקנה כנ"ל וק"ל. המסס ובה"כ וכו' עיי' בתויו"ט למה מקדים המסס לבה"כ, ובתוספת חדשים תירץ דבזמן המתני' הי' מקרי המסס בה"כ ובה"כ המסס ושוב אישתנו שמייהו עיי' בו, ודבריו נפלאו ממני, א"כ מאי יענה בשבת [ל"ו א'] ג' דברים אישתנו שמייהו, ואמר אביי בי כסא הבלולא למאי נפקא מיני' למחט שנמצא בעובי בה"כ וכו' ופי' רש"י דבבה"כ כשר דשני עורות יש לו ובהמסס טריפה, ואם בזמן משנה