כתב סופר גיטין חולין צא

נקב וא"כ איכא לחלק בין הא דזאב כקושי' הפלתי, וכהלכתא י"ל פסקינן יש סירכא בלא נקב וכן דעת רוב ראשונים ולכן פסקינן דתלינן ריא' מזאב כנ"ל נכון וק"ל. ועיין רמ"א סי' ל"ו שכתב כי אין תולין רק כשיש לומר שנעשה לאח"מ ולא כשנעשה מחיים אין תולין להקל, והש"ך האריך והשיג עליו ועיי' אחרונים, ועיקר הקושי' איך מייתי ראי' מתוס' יבמות כ"א ומסקנת התוס' איפכא וש"ך כתב כי דבר זה בפלוגתא שנוי' דלמסקנת אמוראי י"ל דס"ל כהך סברא, ועדיין קשה מאי ראי' מתוס' דבתוס' איפכא מבואר ולומר דלאינך אמוראי י"ל באמת כן זה אינו מבואר בתוס' ואולי י"ל דלכאורה איכא לחלק דווקא היכי דנולד הספק בחיים בעוד הי' חזקת איסור לפנינו אז אנו אומרי' יצאה חזקתה מחיים ומחזיקי' מאיסור לאיסור וכן שם ביבמות הספק נולד בעוד שהבעל חי ויצא מחזקתה בעוד היתה א"א מבעלה נולד הספק, אבל מנא לן היכי שנולד לנו הספק לאח"מ כשכבר עשינו מעשה השחיטה ומוחזק' לנו בהיתר ושוב נולד הספק רק שע"כ נתחדשה מחיים מנא לן שנדון בזה שיצא' חזקתה מחיים, וצ"ע על התוס' יבמות ולעיל סוגי' דוושט דדימה דרוסה לקוץ לענין יצא' חזקתה מחיים, ודרוסה שפיר דומה להא דיבמות כמובן אבל קוץ בוושט שנולד הספק לאחר שחיטה לכאורה אין לדמות, אלא מדמקשה ש"ס אעולא דהא דדרוסה ע"כ דלא ס"ל לש"ס לחלק בהנ"ל ולכן דימה תוס' הני תרתי להדדי לענין יצאה חזקתה מחיי' דע"כ אין מקום לחלק דאל"כ לא הקשה ש"ס אהדדי, וזה ראי' הד"מ סי' ל"א מתוס' יבמות דד"מ ס"ל דלמסקנא ביבמות ס"ל היכי דיצא חזקתה מחיים לא מוקמינן אחזקה, אלא דיש לחלק דבעובדא דידי' במום במוח שנולד הספק לאחר מיתה או בשארי טריפות כדומה שנמצא לאחר שחיטה ונולד הספק אז אמרי' דבזה לא שייך יצאה חזקתה כמ"ש ולזה מביא ראי' מתוס' דס"ל דאם איתא להאי סברא דיצאה מחיים ליכא לחלק בין הפרקים דמדמה דרוסה ונקובת הושט להדדי ולכן למסקנא כמו דאמרי' באשה ביבמות יצאה חזקתה כן בטריפות שנולד הספק לאחר שחיטה שבוודאי מחיים נעשה השנוי כנ"ל לחומר הדבר, וגוף הסברא בזה נראה מספיקות רשב"א בחידושיו לקמן נ"ה ע"ב גבי חרותה שמסופק בסברה זו עיי"ש, ועיי' מ"ש בספר שב שמעתתא ובספר חות דעת בסוף הספר ויתר אחרונים. למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו וכו' ראיתי בספר צפנת פענח מהגאון מהרי"ט בפ' נשא שנתקשה למאי צריך ר' ישמעאל להאריך למדנו ברכה לישראל וכו' לא הי' צריך לומר רק ברכה לכהנים מנין בשלמא ר"ע צריך לומר כן דהא מוסיף ברכה לישראל מפי הקב"ה לכן מתחיל מצינו להם מפי כהנים מפי הקב"ה לא למדנו, אבל לר' ישמעאל אריכות ללא צורך הוא עיי' בו, ונ"ל ליישב, הכה צ"ל איך קאמר ר"י לכהנים עצמן לא למדנו הלא כתיב ואברכה מברכיך, וש"ס מסיק דמוקי לברכה דכהנים וכו' והיינו שלדידי' מתברכי' ביותר ויבואר לפנינו אי"ה, אבל עכ"פ לא שייך משום זה לכהנים עצמן לא למדנו הלא ידענו להם ברכה מואברכה וכו' ונ"ל דר"י ס"ל דקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה שמי שמברך אותו או בניו יתברך היינו מי שמרצון עצמו וחפצו יברך לישראל לאהבתו אותו רוצה בברכתו שכרו אתו שיתברך הוא ותחול הברכה גם עליו, אבל הכהנים מצוים ועומדים מפי ה' לברך ישראל ועובר בעשה אם אינו עושה כן ומקבל שכר מצוה כשיברכו כמו כל מצות עשה וא"כ מוכרח הוא לברך ככל מצוה ע"ז לא הבטיח ה' ואברכה מברכיך כן ס"ל לר' ישמעאל והיינו למדנו ברכה לישראל מפי כהנים היינו מכה תברכו למדנו שכהנים מחויבים לברך לישראל א"כ ברכה לכהנים לא למדנו דאינם בכלל ואברכה מברכיך כמ"ש וא"ש האריכות, כנ"ל וק"ל. דמוקי לה לברכה דכהנים במקום ברכה דישראל, פי' רש"י דחוק דהם מתברכים עם הישראל בפ"א. ולולי פי' רש"י הי' נ"ל, הנה הבטיח ה' ואברכה מברכך היינו שהברכה שיברך ישראל תחול על המברך ג"כ ותחזור אליו אותה הברכה עצמה, והנה ענין הברכה להמון עם היא כשיתרבו נכסיו הונו ועושרו כי ירבה כבוד ביתו יעלה ברום הצלחה ואין זה ברכה לכהנים מורי התורה להם לא ניתן חלק ונחלה בארץ כמש"כ כי ה' הוא נחלתו הי' פנוי' מכל עסקי העוה"ז רק לעבודת ה' ולעיין בתורתו, ולהם אין מקום לברכה זו ואין מצפים לזה וכשירבו להם לא ימצאו קורת רוח בו, רק חפצים במאירת עינים בתורה ולב טהור לעבודת ה' לשמור מצותיו חוקותיו כאשר ציונו, ולפ"ז יש שני מיני ברכות ברכה דישראל היינו ענין שיחשב ברכה אצל ישראל בכללם המון עם. וברכה שתחשב ברכה אצל כהנים מורי התורה קדושי עליון, והנה