כתב סופר גיטין חולין ט

אם מפרכסת מקבל טומאה א"כ צריך להזהר בנגיעה בשעת שחיטה ואיכא רבותא דשחיטה, אבל אם אין מקבל טומאה רק אח"כ א"כ ליתא לכל זה והדרא הקושי' ואי אפסר לומר הכא עיקר רק איידי עי"ב והא"ש דש"ס דהקשה הכא דאיטמא במאי היינו ללישנא דהכא עיקר וע"כ צ"ל דרבותא בשחיטה עצמה איכא והיינו ע"כ דמפרכסת מקבל טומאה וא"כ קשה דאיטמא במאי, והא"ש דבזבחי' דע"כ אזיל ללישנא דהתם עיקר והכא איידי וכבר כתבתי [לעיל ב' א' ד"ה והכה] ממהדורא בתרא ול"ק כלל דאיטמא במאי די"ל דבשעת שחיטה אינו מקבלת טומאה כלל ועיי' ת"ח שכתב ג"כ די"ל דש"ס דהכא ודזבחים פליגי אי מפרכסת מקבל טומאה או לא והוא הלך ע"פ דרכו עיי' בכ"ז וק"ל. מהכא נפקא מהתם נפקא כל הפסולים ששחטו וכו' ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' וכו' צ"ע למאי מביא סיפא דמתני' די ברישא שהשחיטה כשירה בזרי' ובטמאים, ונ"ל דהי' מקום לומר דמתני' בשלא העבירוה במים ואינה מקבלת טומאה כקושי' תוס' והא דחיב' קודש אין מבורר, והא דלכתחלה לא שלא ימשך בפני' כקושי' תוס' והרבותא דבדיעבד כשירה היינו לאפוקי מרשב"א שם דמצריך שוחט שיהי' בפני' עיי"ש בש"ס זבחי', וא"כ לא מוכח משם היכי דבהמה הוכשרה כגון שהעבירה במים דסמכי' על ברי דידי' שלא נגע קמ"ל כאן, אלא דזה ליתא דהא קתני ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' בבשר ואי בשלא הוכשרה הבהמה יגעו ויגעו וע"כ כשהוכשרה והקשה ש"ס שפיר מהתם נפקא ולכן הוצרך לסיפא וסיים דמתני' כנ"ל וק"ל. הכא עיקר והתם איידי כבר כתבתי לעיל [ב' א ד"ה והנה] מה שנ"ל בישוב קושי' מהדורא בתרא ע' ועיי' נב"י שם מ"ש. דף ג' ע"א אבל בא ומצאו שסחט חותך כזית בשר וכו' צ"ע לשון בא ומצאו אפי' בא אח"כ שכבר שחט נמי תועיל חותך כזית בשר, והי' נ"ל לכאורה עפמ"ש בריטב"א דבאמת צריך בכותי בדיק' סכין ולא סגי בנותן לו כזית בשר לחוד דאבדיקת סכין לא אחזיקו ודלא כשיטת תוס' ועיי' פ"י מ"ש, והנה הרשב"א כתב במומר לתיאבון דבודק סכין ונותן לו אם נמצא אצלו סכין בדק ואמר שבזה שחט סמכי' עליו כיון שיש לו סכין בדק מהיכי תיתי ישחוט בסכין שאינו בדוק עיי' בו, ונ"ל בכותי שצריך לבדוק הסכין בכה"ג אם בא אחר השחיטה לא מועיל מה שנמצא סכין בדוק אצלו דחיישי' שפיר בסכין אחר שחט כיון דלא אחזיקו בי', ולכן אמר אביי בא ומצאו ששחט שבא בשע' ששחט ואם רואה הסכין שבדוק הוא אז מועיל כזית בשר כנ"ל וכן י"ל בברייתא דלקמן בא ומצאו ששחט, אלא דקשה ליישב לפ"ז מצא בידו דקורי' של צפרים מאי יעשה לבדיק' סכין וצ"ע. ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין וכו' קושי' תוס' מבואר' למה לא נסמך אמומר איוצא ונכנס כמו בכותי, ולפע"ד ליישב כשאומר דלענין בדיק' סכין גם בכותי לא תועיל מירתת אולי יבדוק ישראל הסכין וימצא סכינו פגום. דדבר התלוי בהרגש ומוחש לא יוחזק כגנב שרצה להכשיל דיוכל לומר דבדק ולא מצא, והא דסמכי' אכותי לשיטת תוס' מדלא קתני מבדיקת סכין ש"מ דל"צ ולפמ"ש על מה נסמך נ"ל דסמכינן דמירתת שנותן לו כזית בשר וכסברא זו כתב פ"י על תוס' ד"ה אבל בא ומצאו דמרתת משום זה, ונ"ל דלולי יוצא ונכנס לא מרתת הכותי שיתנו לו כזית בשר דלא סלקא אדעתי' שלא יאומן לישראל ויתן לו כזית בשר, אבל מאחר שרואה שישראל אינו מאמינו רק ביוצא ונכנס שוב מירתת אולי יעלה על דעת ישראל עוד ולא יסמוך על היוצא ונכנס ויעשה יותר לנסותו בכזית בשר ומרתת משום כך ובודק גם הסכין היטב הדק כנ"ל וכ"ז בכותי דמרתת מנתינת כזית בשר משא"כ במומר דלא איכפת לי' כזית בשר ביוצא ונכנס לחוד לא סגי לענין בדיקת סכין כמ"ש דיוכל לומר דלא הרגיש חוץ באומן לרבא אפשר י"ל דמרתת שיופסל מאומנתו עיי' וק"ל. ע"ב ואם שחט בודקי' אותו כתב תוס' הגם בברייתא דלקמן סבר רוב מצוין וכו' לפע"ד י"ל דרבינא סובר דרוב מצוי' מ"מ מיעוט איכא וא"כ י"ל סמוך מיעוט לחזקה כמו שהקשה באמת תוס' בבכורות ובבדק הבית, והרשב"א במשמרת תירץ דרבנן ל"ס סמוך מיעוט לחזקה כלל דמיעוט כמאן דליתא דמי ורבא ביבמות רק אליבא דר"מ תירץ כן. לפ"ז י"כ דסתם מתני' ר"מ סובר שפיר סמוך מיעוט לכן צריך בדיקה, משא"כ ברייתא דלקמן אתי דלא חוששין למיעוט כלל שפיר סובר דסומכי' על רוב מצוי', ואינך אמוראי דפליגי על רבינא סוברי' דלא שייך גם לר"מ סמוך מיעוטא כמ"ש הרשב"א במשמרת עוד טעמא