כתב סופר גיטין חולין י

דמעוטא דמעוטא הוא דגם לר"מ לא חיישי' עיי' בו כנ"ל וק"ל דליתי' קמן דלבדקי נתקשה תוס' דלקמן י"ב ע"א פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא והיינו דמהני רואה אותו וכאן סובר ש"ס דלא מהני בדלא גמיר, וכבר תירצו בספרן של אחרונים דלקמן עדיף דידע דלא גמיר דייק שפיר הרואה ומדקדק היטב משא"כ דלא ידע וסבר שגמר לא מתבונן ומדייק שפיר עכ"ד ונכון הוא, ולפע"ד יש לעיי' לפי שפסק בשו"ע בסי' א' בשוחט שלא נטל קבלה אם לא ידע אנו חוששי' לו למפרע שכבר שכח עיי"ש, ונ"ל באופן שאחרים ראו שחיטות ששחט למפרע ולפי עדות הרואה שחט שפיר ועתה מתברר כי שכח לא נאמר שגם למפרע לא שחט שפיר ואלו הרואי' לא דייקו יפה יען לא ידע הרואה ששכח, כיון דבאמת לא ברור לנו שכבר שכח אלא דלא נוכל להחליט שידע כיון שלפנינו ששכח חיישי' ששכח כבר, אבל כשאחר ראה שחיטתו ומעיד עליו נאמין לו ומקודם שנאמר שלא דייק יפה נאמר איפכא שזה לא שכח אז וידע לשחוט שפיר כסהדותו של זה כנ"ל נכון עיי', וכי כן הי' ש"ס יוכל לומר דמתני' באופן כזה דמצינו דלא ידע עתה ואחרי' ראו אותו ששחט אמרי' שעתה שכח ואז כשאחרים ראו עדיין ידע ושפיר שחט וצ"ע עי"ב. רוב מצוין אצל שחיטה מומחי' הם ושיטת תוס' דאפי' לכתחלה א"צ לשואלו וא"כ דעת רוב פוסקי' אלא כל היכי דאפשר לברר מבררי' הגם דאיכא רוב מצוי', וחקרו לתת טעם גם אם בכ"מ ברוב א"צ לברר שאני כאן דאיכא חזקת איסור ולשיטת תוס' בכורות (כ' ב' ד"ה חלב) דרוב זה כסתם ספרי דדייני לכן סובר כאן דא"צ לברר כלל כנ"ל, ולפע"ד לתת טעם לשבח למה בכאן צריך לברר ואקדים. הנה הד"מ נתקשה על שיטת הרשב"א בשוחט שלא כטל קבלה ונמצא אינו יודע כל מה ששחט מתחלה טריפה ובבהמה שנמצא טריפה פסק דגבינות שנעשו ממנו כשירה אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה, ועיי' בש"ך סי' א' ס"ק ח', והן הרבה תירוצי' נאמרו בזה, וזה איזה שנים אמרתי גם אני ליישב ואומר דסברא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחי' היינו דרוב ישראל בחזקת כשרות הם ואיך יעלה על הדעת שיעמוד לשחוט אם לא למד הלכו' שחיטה ויודע בנפשו שאם לא למד לא יוכל לכווין שחיטתו לשחוט שפיר ואנו מכריחי' שוודאי למד ושוב שחט ולכן סובר הרמב"ם וכן מסקנת התורת הבית דבמומר לא אמרי' רוב מצוי' דלית לי' חזק' כשרות שנבנה עליו שלמד, אבל נ"ל כי גם אם למד פעם מ"מ אם ישכח הדיני' השייכים לשחיטה מ"מ שוחט כי אינו יודע בעצמו ששכח וסובר שעדיין בקי בדינים בהם ובשמותיהם אבל באמת אין דבר ברור בדעתו והנסיון ילמדינו בזה ובכיוצא בה כשלמד אדם דבר זכרונו כוזב לו והוא סובר שאז יודע הדבר ואינו יודע באמת א"כ איך נבנה על שוחט שרוב מצוי' אצל שחיטה דוודאי לא התחיל לשחוט עד שלמד, עדיין לא יצאנו החשש שלמד וידע וגמיר ושכח ועל זה ליכא רוב כמ"ש, אלא דנ"ל כיון דאנו מכריחי' שלמד פעם וגמר וידע דלולי זה לא עלה בדעתו לשחוט ושוב אנו מוקמי' אותו אחזקה שעדיין הוא כמאז שידע ואין עולה בדעתינו לספק שמשתנה ממה שהי' ושכח כנ"ל עיי', ומעתה י"ל כיון דכל עיקר הדבר שאנו בונים עליו היינו שמסתמא יודע משום דרוב מצויים וכו' ומסתמא הי' אז מן הרוב וכי כן אין עתה לפנינו לא רוב שנסמך עליו כמ"ש דאין זה רוב ששמא ידע ושכח אלא חזקה שהוא עתה כמו שהי' כשהתחיל לעמוד לשחוט ואז מסתמא הי' מן הרוב וחזק' כמו נטל קבלה ליכא דלא ראינו בעניני בבירור שידע אלא על מסתמא דרוב, לכן כשאנו רואי' ששכח לפנינו איתרע חזקה זו אבל בנטל קבלה דבברור ידענו שפעם למד וידע מחזיקי' אותו כל כונה דאפשר, והא"ש בנטרפה הבהמה דבכל עת ורגע איכא לדון דבהמה זו מן הרוב בהמות כשרות ואם נאמר שהיא טריפה אנו צריכים להוציא אותה מרוב גמור, לכן כל מה דנוכל להחזיק אותה שהיא מן הרוב כשרו' מחזיקי' אותה כנ"ל עיי' בזה והוא דבר נכון. ומעתה י"ל בנקל הא דצריך לברר לכתחלה, הגם ברוב א"צ לברר מ"מ לפמ"ש אין לנו לדון עתה על הרוב די"ל באמת כבר למד ואינו יודע עתה אלא דמחזיקי' אותו שלא שכח, ובכזה צריך שפיר לברר, דכל שאנו רואי' ששוחט ואין ניכר לנו אמרי' שמא כבר שחט ואין התחלת מלאכתו עתה כנ"ל עיי' וק"ל. דה ד' ע"א רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט וכו' יש להקשו' לשיטת תוס' דלעיל דכזית בשר מהני אפי' לענין בדיקת סכין, והנה נ"ל גם לאביי דיוצא ונכנס לא מהני וטעמא כדמפרש בגמרא דהתם לא נגע