כתב סופר גיטין חולין ח

לא נחליט שוודאי נגע דנאמר איפכא אלו נגע הוי יודע הגם דאומר דלא כיוון שלא ליגע ולאו אדעתי' ולא נוכל להחליט דוודאי לא נגע דמילתא דלא רמי' לאו אדעתי', אבל מ"מ לוודאי לא נחליט שוודאי נגע ואינו יודע מנגיעתו כי יש אומדנא וסברא עכ"פ דהוי יודע ולא נוכל לומר דעל הרוב נגע ולא ידע וספיקא איכא והקשה שפיר הכא ספק טהור והוצרך לדחוק דברי לאו דווקא כנ"ל נכון עיי'. והנה כבר נתקשה בגליון הש"ס על תוס' דהכא שלא העמיד הקושי' על הא דברי לי שלא נגעתי למאי צריך ברי כמו שהקשה באמת בנדה וצ"ע, ועיי' נב"י שם שכתב דקושי' תוס' ל"ק די"ל היכי דאיכא לברור מבררינן ותלי' זה אי צריך לברר ברוב או לא עיי' בו, ובמח"כ שגה דבאמת אנן צריכי' לברר אולי יאמר דנגע אבל עדיין מה צריך שיאמר הוא ברי לי שלא נגעתי גם אם יאמר לא ידעתי אם נגעתי כי לא הי' בכוונתי להזהר שלא ליגע מ"מ טהור מספיקא ולמה אמר רבה שאומר ברי לי ע"ב ונלפע"ד ליישב. ואציע תחלה הצל"ע דמשני בחד תירץ הכא עיקר פי' רש"י דכולהו פירקין בתורת שחיטה איירי, אין דבר זה שייך כלל לדין שחיטה דגם אם נגע באמת מ"מ השחיטה כשירה ואין בו נדנוד איסור אך ורק הקרבן נטמא ופסול ואיך שייך זה לדין שחיטה כלל עד שנאמר הכא עיקר, ובשלמא ללישנא דהכא איידי, י"ל טמא בחולין גופי' הכא שייך דאיירי משחיטה לכתחלה דמותר לעמוד ולעשות מעשה שחיטה ולא חיישי' לנגיע' אבל שנאמר הכא עיקר משום טמא במוקדשי' והיינו על דיעבד דשחיטה כשירה אין לו מובן כלל, וגם צ"ע באמת לשון מתני' עצמה ואם שחט שחיטתו כשירה פשיטא גם אם נגע השחיטה כשירה אלא הקרבן פסול משום טומאה וזה לא שייך לכשרותו דשחיטה, והנ"ל בכ"ז ע"פ שמצינו (ברכות כ"ג ב') שלא יעמוד ויתפלל וס"ת בידו דאין באפשרו' אדם לכווין על שני דברים כאחד ואם יתן דעתו על דבר זה לא תהי' דעתו על דבר אחר וכן בדוכתא טובא ואין צריך להרבות בראי' בדבר המוחש ומובן מאליו, ואומר כיון דצריך זריזות וזהירות ביותר שלא יגע בעת שמוליך ומביא וכמ"ש תוס' באמת דעל הרוב נגע, וזה ידע תוס' גם בה"א, אלא דחידש דזה לא מקרי עוד ספק וזה לא ידע בה"א וסבר דגם זה בגדר ספק טומאה, אבל פשיטא שקשה להזהר בזה, וא"כ ה"א באופן שאומר ברי שלא נגעתי דהיינו שהי' זהיר וכיוון מאוד שלא יגע ה"א דניחוש שמתוך שכיוון מחשבתו על זה לא כיוון על השחיטה ושהה או דרס ולאו אדעתי', וכבר כתב הר"ן הא דלא חיישי' אפי' במומחה דלמא אקרה ושהה או דרס לא חיישי' כל מומחה מכווין בשחיטתו ושוחט שפיר, אבל באופן זה ה"א דאקר' ולאו אדעתי' ולא יוכל לכווין על שני עניני' כאחד קמ"ל דמ"מ שחיטתו כשירה ולא חיישי' לקלקול בשחיטה ואינו דומה להא דס"ת ותפילה דשני מעשי' וענינים נפרדים הם משא"כ כאן דהכל במעשה א' כצ"ל, ועכ"פ רבותא טובא הוא וא"ש ושחיטתן כשירה ושפיר כחד לישנא הכא עיקר דתני דיני שחיטה אשמעי' גם זה וא"ש, וכל זה אם אמר ברי לי שלא נגעתי וכיוון מחשבתו שלא יגע, אבל אם שאלינן לי' כדי לברר והוא אמר שלא כיוון ולא עשה כחיוב עליו להזהר מליגע ואין יודע אם נגע או לא ומ"מ לענין טומאה ספק טהור אבל אין רבותא שוב לענין שחיטה שכשירה פשיטא כיון שלא נתן דעתו שלא ליגע ולכן הוצרך רבה לומר באמר ברי לי שלא נגעתי כי עשה כחיוב עליו להזהר מליגע ול"ק קושי' תוס' דבאמת לענין טומאה ל"צ ברי לי רק דמוכח דמתני' באומר ברי לי וכהנ"ל, אבל מאחרי' רואי' דליתא קמן הקשה תוס' שפיר דלענין הכשר שחיטה פשיטא אפי' איתא קמן ואמר שדייק בנגיע' שחיטה כשירה מכ"ש אם לא ידענו אם כיוון דעתו בנגיעה או לא ואולי לא כיוון וממילא לא נגע ואחרי' ראו זה, וע"כ דאחרי' רואי' אותם צריך דווקא משום טומאה והקשה שפיר כנ"ל ליישב ודבר נכון הוא וק"ל. ובזה י"ל ע"ד פלפול קושי' הת"ח למה לא מקשה הש"ס בזבחי' כקושי' הש"ס כאן האי טמא דאיטמא במאי ושם עיקר מקומו, ועפ"ז י"ל דהנה אם נאמר דמפרכסת אינו מטמא ל"ק דאיטמא במאי כמובן וכבר כתבנו מזה לעיל וקושי' הש"ס אינה אלא אם מפרכסת לענין טומאה אינה כחי כמ"ש תוס' בתירץ שני, ולפמ"ש דללישנא דהכא עיקר צ"ע איך שייך כאן כלל דיעבד דמוקדשי' הלא אין זה שייך לדין שחיטה רק לפסול קרבן בשלמא הכא איירי טמא בחולין שייך כאן להיתר לעשו' מעשה שחיטה אבל דיעבד דמוקדשי' שיהי' הכא עיקר קשה וע"כ כמ"ש דרבותא גם דכיוון בנגיעה מרא לא חיישי' לקלקול דשחיטה וכל זה