כתב סופר גיטין חולין פח

הדם בין עור לבשר ואח"כ יבלע בבשר וכשר, ונ"ל פשוט דווקא בין עור לבשר יוכל להיות הדם אבל לא בין שני קרומי הריאה דמה שייכות לדם שם ופשוט, וא"כ י"ל דרבא איירי בניכר האדמומית בעור החיצוני ולא ניכר אדמומית זה בעור הפנימי ואם כי עור הפנימי בלא"ה אדומה מ"מ איכא אופן שעור החיצונ' אדומה ביותר מהפנימי וחזינן שלאו מחמת דם הנבלע בין עור לבשר הוא הגורם דא"כ הי' היכר זה ביותר בפנימי, וע"כ דלאו מכח זה בא רק מכח לקותא ונלקה החיצונה ולכן מטריף רבא והא דכ' דאדומה כשירה מדר"נ היינו בששניהם אדומים בשווה ויש לתלות בדר"נ דלא נבלע הדם וניכר האדמומית גם בחיצונ' הקרומים דקים ותולי' בדר"נ כמ"ש דמצוי' יותר דר"נ משנאמר ע"י חולי ול"ק כלל לכאורה, ומדלא תירצו הראשונים כן נראה לעין כי סוברים דכל מראות הפסולות והלקוחות אינם פוסלי' רק בששלט בשתי עורות כמו נקב וא"כ ע"כ רבא איירי בשנראה בשתי עורות וטרחו הראשונים שפיר ליישב הך ל"ש דטריפה עם הא דאדומה כשירה מדר"נ די"ל אחר שנבלע דמו וחי כנ"ל וק"ל. דף מ"ח ע"א ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו' עיי' רשב"א ור"ן דטרחו לפרש פלוגתת דרב יוסף ומר יודא משמי' דאבימי דפליגו אי יש סירכא בלא נקב או לא, ודוחק קצת לאוקמי פלוגתא במציאת כזו, ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל עפמ"ש הרשב"א לעיל דבסירכא תלוי' יש ס"ס שמא בלא נקב ואת"ל מחמת נקב שמא קרמא עלאי לבד ניקב, וכבר פרשתיו לעיל, דהא טעמא דסירכא מחמת נקב בא היינו מכח המשקים זבים ע"פ נקב לחוץ ומסתרך, וא"כ אם לא ניקב רק החיצון מאין תבוא הסירכא ממשקים שבפנים וע"כ שסירכא זו לא באתה מסיבת הנקב וא"כ היינו ספק ראשון שמא לא ע"י נקב באה ולא הי' נקב סיבת הסירכא, וצ"ע, וצ"ע דרשב"א לטעמי' בתה"א, דבריאה ניקב זה שלא כנגד זה כשר וא"כ י"ל שפיר דסירכא ע"י נקב באה שניקב זה שלא כנגד זה ונדחקו המשקים ע"י נקבים אלו כן י"ל ואיכא שפיר תרי ספיקות ואם בלשון רשב"א בחי' לא משמע שכיוון לזה, מ"מ לעצמינו נוכל לומר כן עיי', ומעתה י"ל דבזה פליגו דרב יוסף לטעמי' לעיל דניקב זה בלא זה כשר וה"ה ניקב זה שלא כנגד זה כמ"ש הרשב"א הנ"ל ושפיר איכא כאן ס"ס וי"ל גם הוא ס"ל דאין סירכא בלא נקב ולא כשיטת רשב"א בסירכא תלוי דיש סירכא בלא נקב ולכן איכא ס"ס, והוא לטעמי' דכתב כאן דפליגו אמוראי בזה, ולדידי אין צריך לזה אלא דכ"ע ס"ל דאין סירכא בלא נקב רק דיוכל להיות ע"י שניקב זה שלא כנגד זה וא"כ בסמוכה לדופן איכא ס"ס שמא מן דופן ואת"ל מהריאה דלמא ניקב זה שלא כנגד זה, ומר יודא ס"ל דעליון בלא תחתון טריפה וא"כ ממילא ניקב זה בלא זה כ"ש דטריפה וליכא ס"ס ולכן מטריף כנ"ל לבאר הפלוגתא, אלא דלפ"ז הי' לנו לפסוק כרב יוסף כיון דפסקינן בריאה עד דאינקבו תרתי, אלא כיון דלא אתברר לנו אולי טעמא דר"י משום דל"ל דאין סרכא בלא נקב לכן מחמירים אבל באמת הנכון בפשט הפלוגתא כמ"ש, וצ"ל הא דבדק בפושרי הוא רק לחומרא דלקולא לא מהני בדיקה דלפמ"ש דסובר ניקב זה בלא זה טריפה ד"א שניקב טריפה דלמא קרום פנימי או חיצון לבד ניקב ולא יבצבץ וע"כ לחומרא בדק כל מה דאפשר עיי' וק"ל. אמר רבינא והוא דסביך בבישרא וכו' כתב תוס' דע"כ רבינא לא מפרש ר"נ אלא סברא דנפשי' קאמר מדלא משני הא דסביך הא דלא סביך ועוד מדפריך ר"י לרבינא, כבר הרגישו האחרונים דראי' ראשונה אינה ראי' אלא דר"כ לא מצריך סבך אבל עכ"פ י"ל סרוך צריך ולא יוכל לתרץ הא דלא סריך דהא קתני ריאה הסמוכה ע"כ עכ"פ דסרוכה ועיי' פר"ח ופלתי, ולפע"ד דלראי' זו ג"כ מוכח דגם סריך לא מצריך, דנחזה דאמר ר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמה, אי בדלא סבוך וסריך וסתימה היא ע"י שדופן מונח עליה ושייך שפיר שדופן סותמתה וגם אם צריך סביך דאל"ה מתפרק מיני' ג"כ שייך דדופן סותם, אבל אי בסרוך א"כ אין הסתימה ע"י הדופן רק ע"י הסירכה ורק הסירכה אינה מתקיימת רק כשסרוכה למקום הסמוך כדי שלא תתפרק הסירכה וכאן שסרוכה לדופן תתקיי' הסירכה ואין הדופן סותם רק הסירכא א"כ לא שייך לומר הדופן סותמתה ולכן אין לפרש בר"נ רק א' משנים או שצריך סביך בדופן ושייך דופן סותם או שא"צ כלל רק כיון שסמוכה לדופן היינו סתימתה אבל סרוך א"א לפרש בדבריו ושפיר מייתי תוס' ראי' דע"כ מוכח דאין כוונת ר"נ על סביך. וממילא מוכח דגם סרוך לא צריך כנ"ל נכון. והנה בראי' שני' של תוס' נתקשה המהרש"א