כתב סופר גיטין חולין פד

ולא מצא לעולא אפי' במצא קורט דם בפנים מ"מ כשר דאין חוששי' וכתוס' כנ"ל. אלא דיש לפקפק גם בליכא קורט דם בפנים מ"מ יבדוק כדי שיתברר לו ואולי ימצא בחוץ קורט דם ידע בוודאי איסור ולא מספק, וי"ל דזה לא שכיח שיוכר טיפת דם מבחוץ בושט שאדום הוא ומצורף שכבר מלוחלח בדם שחיטה ועל לא שכיח כזה לא שייך היכי דאיכא לברורי דקרוב לוודאי שלא יתברר לו האיסור בבירור גמור. ושאני אם יש דם בפנים הגם שלרש"י אין לנקב בדיקה מבחוץ היינו חשש שנכנס דם בפנים ותוס' לא חייש להא, ולרש"י מ"מ שכיח שימצא הנקב וצריך לברר עיי' בכ"ז וק"ל. והנה הש"ך סי' ל"ג (סקכ"א) תמה על הרמ"א שכתב דאם לא ידעינן בבירור שמחמת חולי בא חיישי' שמא ניקב לחוץ ואינו ניכר, משמע הא אם הי' ניכר הי' מהני בדיקה והלא המחבר פסק דחיישי' שמא נתרפא והש"ך נדחק עיי"ש, ונלפע"ד ליישב דוודאי חשש נתרפא חשש רחוק כמ"ש ג"כ הש"ך, ומ"מ חיישי' לו משום דזה רחוק מן הדעת שיהי' נתחב בעור א' ולא תינקב לחוץ בעור דק כ"כ וגם אוכלים ומשקים עוברים שם תדיר, וזה רחוק ביותר אמרי' שנתרפא משנאמר מדאינו נראה שלא ניקב לחוץ כנ"ל, והנה הטו"ז [שם סקט"ז] הקשה למה צריך דווקא שידעי' שע"י חולי בא הלא אם אנו מסופקי' הוי ס"ס ותירץ הש"ך בנה"כ דליכא ס"ס דשכיח שינקב לחוץ ואינו נכנס בגדר ספק, והפלתי כתב דקוץ שכיח טפי דכל הני חיוי בריי' קוצי אכלי וביותר תלינן בזה מבחולי, ואומר דכל זמן שא"א למבדק ולהכיר אנו תולי' יותר שנקב ע"י קוץ מחולי וממילא חיישינן שקרוב לוודאי שניקב לחוץ אבל כשבדקנו וליכא נקב מקודם שנתלה שבא ע"י קוץ וניקב לחוץ ונתרפא דלא שכיח ביותר אמרי' דלא הי' נקב מעולם ובאמת ע"י חולי נתהוה הנקב דשכיח יותר חולי מניקב ע"י קוץ שיתרפא דלא שכיח יותר מחולי, וא"כ הרמ"א דקאי אספק ע"י חולי לכן הוצרך לתת טעם שאין לו בדיקה אבל באפשר למבדק נגד נתרפא גם ספק חולי מותר כנ"ל נכון עיי' וק"ל. דף מ"ה ע"א אשתמיטתי' הא דאמר רב וכו' קושי' תוס' מבוארת האיך שייך ע"ז אישתמיטתי' ועיי' מהרש"א, ונ"ל דהנה תוס' נדחק בלשון כנפה למסקנא דבתחלה הי' סבור כנפה היינו שיש בהם חסרון, ונ"ל דלמסקנא ג"כ כן הוא, דהנה לשון כנפה מורה שהם סמוכים מאוד שאין בין נקב לנקב כמלא נקב ובאופן זה גם השלם מצרפים וכ"כ ש"ך בנה"כ, והנה לרש"י דבאין בהם חסרון לא מצרפי' השלם שביניהם צ"ל לשון כנפה דמורה שהם סמוכים עד שאין רק מעט מזעיר בין הנקבים ולצרף הנקבים א"צ שיהי' סמוכים כ"כ. ונ"ל ליישב כ"ז לכאורה יש להקשו' מאי מקשה רב ירמי' מהך דגלגולת, י"ל שם אין משערים רק הנקבים לבד לכן נקטי' שיעור קטן אבל רב איירי כשמצרפי' גם השלם והיינו באין בין נקב לנקב כמלא נקב מ"מ צריך דווקא רובא וצ"ע לכאורה, וצ"ל דרב ירמיה ל"ל דמצרפי' גם השלם אפי' בחסר ומקשה שפיר, והנה כבר כתבנו דלשון כנפה מורה שסמוכים זה לזה עד שאין בין נקב כמלא נקב, ורב ירמי' דסובר דאין מצרפי' השלם ע"כ צ"ל לדידי' דכנפה נקט דגם דמצרפי' רק הנקבי' מ"מ צריך שיהי' סמוכים כ"כ דאל"ה אין מצרפי' הנקבים, ועל זה אמר אשתמיטתי' הא דאמר רב שיש בהם חסרון מצרפי' לכאיסר וכו' ולא אמר נקבים שהם סמוכים כנפה ולא התנה תנאי ע"כ דבכל ענין מצרפים הנקבים לחוד, וא"כ ממילא צריך לומר הא כנפה דנקט כדי שיצרף השלם לזה צריך כנפה דווקא ובחסר איירי ול"ק ממתני' דגלגלת כקושיתי וא"ש לשון אשתמיטתי' שטעה בדין דרב, וא"ש למסקנא דדומה לכפה דבאמת ביש בהם חסרון קאי ומ"מ ל"ק עליו ממתני' כמ"ש וא"ש עיי' וק"ל. ע"ב לבית חלל גדול או קטן פי' רש"י הרבה חללים קטנים יש לו סביב ורמב"ם בפי' המשנה כתב שני חללים יש והטור בסי' מ' כתב שלשה ועיי' תב"ש, וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון דרש"י לא פליג לדינא כי לא מטרף בדניקב רק לחללים הקטנים, וכוונת רש"י במ"ש דחדרים קטנים יש סביב הוא דצ"ל לפי דמסיק דבריאה קתני לבית הסימפונות וכאן לא קתני רק לבית חלל, אבל קשה למה קתני כלל לבית הול"ל ניקב כחללי', ולכן כתב רש"י דחדרים קטנים יש והם אינם בכלל ואי הוי נקט סתם לחללים הוי אמינא גם קטני קטנים בכלל לכן נקט לבית חללו היינו אלו חללים שגדולים מאלו שסביבותיהם ומ"מ לא נקט בית חלל וכ' משום דלא צריך הגדול שבכולם אלא הקטון ממנו אלו דבריו זצ"ל ושפתים יושק. מאן דאמר רוב מוחו מאי כתב תוס' דלמא ה"ה ברוב מוחו לבד טריפה, והקשה במהרש"א ח"א