כתב סופר גיטין חולין פג

בתרי ראשין שמביא תחלה דעת בעל העיטור דושט י"ל בדיקה אחר השחיטה בדרוסה אלא שקשה לבדוק שמלוכלך בדם אבל בשחיטה יבשתא מודה ואח"כ מייתי דעת הרא"ש דנקב י"ל בדיקה מבחוץ וצע"ג ועיי"ש מ"ש, ונלפע"ד ליישב בשאומר דהטור ס"ל דלעיל איירי בספק ניקב ורבא דאמר היכי נעביד י"ל סובר אין לנקב בדיקה מבחוץ, וסובר דרבה אניקב קאי אבל אנן להלכתא מוכח דע"כ רבה לענין דרוסה ולא לענין ניקב כסתם ש"ס דידן דאמר נפקא מיני' לספק דרוסה ולא קאמר לספק ניקב, ואפרש שיחתי, הנה הוכיח תוס' וראשונים דנקב יש לו בדיקה מדאמר רבה ניקב זה בלא זה כשר וע"כ דנקב י"ל בדיקה מבחוץ והיינו לפי החשש דשמא ניקב לחוץ א"כ כשתחוב בעור הפנימי יש לחוש שניקב החיצון ואין לו בדיקה, י"ל אם ניקב זה בלא זה כשר, א"כ י"ל הא דחיישינן שמא הבריא כתב תוס' לקמן וכן ביבמות דשכיח והיינו כיון שהעור דק וע"י אוכלי' ומשקים לא שכיח כלל שלא ידחוק לחוץ לעור השני, וי"ל אם אנו מוצאי' הקוץ תחוב זה שלא כנגד זה שוב אין לנו לחוש שמא ניקב תחלה נגד נקב זה דהא כל עיקר שאנו חוששים נגד רוב בהמות כשרות משום דוודאי יצא לחוץ, ואם אנו רואים שנקובה הקוץ למק"א בעור השני שוב ליכא סברא לומר שניקב תחלה כנגדו וא"כ באופן זה שפיר אמר ניקב זה בלא זה ולמ"ד דכשר צ"ל דהא דרבה זה בלא זה היינו זה שלא כנגד זה היינו במקום שניקב עור זה לא ניקב השני ול"ק דנחוש להבריא וא"ש, אלא דלהלכתא דזה שלא כנגד זה טריפה א"כ ליפא אופן הנ"ל דבשני רוחות ליכא לצייר זה כמובן וגם שני הנקבים זה אצל זה החליט התב"ש [סי' ל"ג] שאסור ולהלכתא הדרא קושי' תוס' וצ"ל דבאמת יש בדיקה לנקב ומעתה י"ל דרבא דאמר לעיל והא אמר רבה סובר ניקב זה שלא כנגד זה כשר ושפיר ס"ל דגם נקב אין לו בדיקה, אבל להלכתא דזה שלא כנגד זה טריפה מוכח ע"כ דנקב יש לו בדיקה מבחוץ, והא"ש הטור דבאמת סובר דדרוסה יש לו בדיקה אחר השחיטה ורבא דלעיל לענין ניקב מ"מ להלכתא נקט כרא"ש דנקב יש לו בדיקה וכהנ"ל כנ"ל ליישב עיי' והסברות בעצמותן שכתבתי נכונים וק"ל. אין חוששים שמא הבריא ישנו שני פירושים או שמא הבריא נתרפא או שמא ניקב לחוץ, ועיי' ראש יוסף ותב"ש מאי נפקותא בינייהו כיון דסוף סוף אין לברר ולעמוד על ההיתר, וגם צ"ע אם הבריא היינו נתרפא וגם אין לנקב בדיקה מבחוץ א"כ מה הועיל עולא במה שאמר אין חוששין שמא נתרפא עדיין יש לחוש לניקב וע"כ דלא חייש לזה והול"ל אין חוששים שמא ניקב גם בזה נתקשו האחרונים, ונ"ל דהנה רש"י פי' ישב לו קוץ היינו שאכל קוץ וישב לו קוץ ואין נראה נקיבתו מבחוץ, צ"ל מנ"ל דלמא שנתחב מבחוץ ואמר דאין חוששים שניקב בפנים בוודאי לפי דרצה לומר נמצאת איתמר זה אי אפשר רק בפנים כמובן, אבל למסקנא דישב אתמר א"כ י"ל בניקב מחוץ לפנים, ונ"ל דזה תלי' בשני שיטות אלו, לפשט הבריא שניקב א"כ אין לומר מחוץ לפנים א"כ יש לבדוק אם ניקב לחוץ ומאי אין חוששים דקאמר דפשיטא לרש"י היכי דיש לבדוק דצריך לבדוק, אבל לפשט דשמא הבריא היינו נתרפא י"ל שפיר איכא מחוץ לפנים, ונ"ל דווקא מחוץ לפנים לא חייש עולא דלא שכיח כ"כ שינקב מחוץ לפנים אדרבה אוכלים ומשקים דוחקים לחוץ:

ועכ"פ ליכא סברא דשכיח ע"י אוכלים ומשקים, בזה לא חייש עולא אבל מפנים לחוץ י"כ מודה עולא דחיישינן שמא נתרפא, או י"ל דלנתרפא לא חייש דלא שכיח כמ"ש הש"ך סי' ל"ג סקכ"א אבל לשמא הבריא חייש ולכך מחוץ לפנים לא חייש דליכא רק חשש נתרפא אבל מפנים דחשש ניקב איכא חייש כנ"ל הנפקותא. והנה רש"י פי' וקורט דם אין בו בפנים, והבין תוס' ורשב"א כוונת רש"י דבאיכא קורט דם לכ"ע חיישינן שמא הבריא ולפע"ד י"ל דרש"י סובר דבאיכא קורט ג"כ פליג עולא, רק דרש"י הוכיח דע"כ בליכא קורט דם, דהי' קשה לרש"י דנראה מלשון אין חוששין שא"צ בדיקה אפי' מבפנים וקשה כמה אף שסובר דמוקמי' בהמה אחזקת כשרות מ"מ יבדוק דלמא ימצא הנקב ויראה שאסורה כמו כל היכי דאיכא לברורי, אלא בליכא קורט דם א"כ איכא ספק גם כשיראה נקוב שמא אחר השחיטה נעשה ומ"מ נאסור מספק כיון שניקב לפנינו וכבר כתב הנב"י קמא חיו"ד הלכות נדה [סי' מ"ג] באופן דאמרינן היכי דאיכא לברורי אם יתברר לו לא יתוודע לו הבירור רק ספק רק דממילא יהי' צריך להחמיר מספק דאורייתא זה לא צריך לברר אלו דבריו ז"ל, ולפ"ז כאן שלא ידע וודאי איסור רק ספק א"צ לברר, משא"כ כשיש קורט דם בפנים כשימצא נקב מבחוץ ידע וודאי איסור הי' שפיר צריך לברר, אבל מודה רש"י דאם בדק