כתב סופר גיטין חולין עח

ושפיר מקרי סימני טריפה וכשירה ואיכא ראי' מזה לשיטת הרמב"ם הנ"ל וק"ל. כל שאין כמוהו חי' עיי' תוס' לעיל כ"ב ע"ב מדקתני כל שאין כמוהו חי' היינו לאחר שחיטה, דאל"כ הוי לי' לומר כל שאין חי', וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון דמתני' אשמעינן מ"ש הרשב"א בתשובה סי' צ"ח דגם אם חכו מוצאי' טריפה דחי' אין אנו מכשירי' אותה ואין כלל זה רק לברר ספק טריפה עיי"ש, והיינו כל שאין כמוהו חי' היינו כל שאין בהמה אחרת כמוהו חי' הגם שזו חי' לפנינו מ"מ טריפה עכתד"ק וש"י והוא דבר נכון. דכתיב וזאת החיה אשר תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תיכול, והנה הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות כתב מדכתיב ובשר בשדה טריפה וכו' לכלב תשליכון אותו מוכח דלא מטרפי רק בדבר שמכחו ראוי להשליך לכלב, וכבר תמהו עליו למה התחכם יותר מדר"ל דנפיק כלי' מזאת החי', ואם כי הדין עמו כי דרשא דזאת החי' לא ברירא דצ"ל זאת חי' כדפי' רש"י ועיי' מהר"ם שיף ודרשא דרמב"ם נכונה ופשיטא ביותר אבל קשה איפכא מדדחק ר"ל ולא מייתי מלכלב תשליכון ע"כ דלא סבירא לי' הוכחה זו ולא ישרה בעיניו ואיך הביאה הרמב"ם ז"ל ועיי' טו"ז סי' כ"ט ועיי' אחרונים, ואענה גם אני הנ"ל ליישב ואקדים. הנה במכילתא פ' משפטים נאמר לכלב היינו כלבי הפקר או כלב כמשמעו, אמרת קו"ח ומה נבילה דמטמא מותר בהנאה מכ"ש טריפה דיהי' מותר בהנאה, א"כ למה נאמר לכלב שלא לקפח שכר עיי"ש, וראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל קושי' אחת בשם הגאון מו"ה טעבלי שייאר זצ"ל שהי' אבדק"ק מענז, א"כ מנ"ל למילף מדאצטריך לגר אשר בשעריך בנבילה דבכ"מ איסור הנאה במשמע, דלמא להכי צריך בנבילה כדי שלא נאמר דכלבי' דטריפה היינו כלבי הפקר ושוב היינו לומדי' נבילה קו"ח מטריפה דיהי' אסור בהנאה ולכן צריך קרא בנבילה להתיר ושוב ילפי' טריפה קו"ח מנבילה להתיר בהנאה וע"כ כלבים כמשמעו אפי' דידי' וצ"ע, וכן הקשה בבאר יעקב עיי"ש, ועיין בחדושי אאמ"ו זצ"ל מה שתירץ, והנה הקושי' צריכא ביאור, דלכאורה י"ל בפשיטות הא דה"א דלכלב תשליכון היינו כלבי הפקר ולא כלב כמשמעו אפי' דידי' היינו מאחר דאנו לומדי' מנבילה דבכל איסורי' גם איסור הנאה במשמע, ולכן הוי אמרי' דטריפה כרוב איסורי תורה וכלב היינו כלבי הפקר לכן צריך קו"ח וכי כן שפיר הוכיח מדאצטריך נבילה, דאם בכל איסורי' אין הנאה אסורה א"כ לא תיסק אדעתן דטריפה אסורה בהנאה וא"ש, אבל נ"כ כי הקושי' בנוי מאחר דחזינן דבמכילתא אחר שעשה הקו"ח מסיק דלכן ציוה ה' לכלב תשליכון כדי שלא לקפח שכר חזינן דקשה למה פרט לכלב תשליכון וצ"ל כדי שלא לקפח סכר, וקשה שפיר דאי לא הוי כתיב בנבילה היתר ה"א דלכן כתיב לכלב תשלכון בטריפה משום איסור הנאה ממה שנחדש שהוא שכרא דכלבים עיי'. ולפע"ד ליישב הקושי', דהנה לקמן ס"פ גיד הנשה פליגו ר"י ור"ל דר"י סובר דמבשר בשדה טריפה נפיק בשר מן החי ור"ל ס"ל דלא נפיק מזה עיי"ש, והנה בפסחים מקשה על ר"א דאיסור הנאה במשמע מברייתא דלא יושיט אמה"ח לב"נ דנראה דאמה"ח שרי בהנאה ומסיק דאתקש לדם דשרי בהנאה והנה לא אתקש לדם לר"י רק אמה"ח ולא בשר דהא בשר מקרא דבשר בשדה טריפה נפיק, אבל מ"מ י"ל דלר"י ג"כ מוכח מהיקש לדם דאפי' בשר מה"ח מותר בהנאה דהא לדידי' ח"ש אסור מן התורה באכילה וה"ה בהנאה, (ועיי' צל"ח פסחים בסוגי' שם), וא"כ אם בשר מה"ח יהי' אסור בהנאה איך אפשר שהתורה מקיש אמה"ח כדם הלא עכ"פ איכא באבר מקצת בשר ואסור בהנאה עכ"פ משום בשר מה"ח, ואי דמועיל ההיקש אמה"ח לדם שיהי' מותר בהנאה משום אמה"ח והיינו באבר שמצרפי' משהו בשר גידין ועצמות הגם דאסור משום ח"ש בשר מה"ח מ"מ עכ"פ משום כזית אמה"ח ליכא לענין מלקות זה ליתא לרמב"ם ודעימי' דעל הנאה לעולם אין מלקין עיי' ביסודי התורה [פ"ה ה"ח] ובמל"מ שם, וע"כ מוכח דגם בשמה"ח מותר בהנאה עיי', ומעתה אומר אני לר' יוחנן דבשר מן החי נפיק מקרא דבשר בשדה טריפה וכו' אי אפשר כלל לפרש לכלב תשליכון אותו היינו כלבי הפקר דווקא דהא נכלל בו גם בשר מה"ח וזה ע"כ מותר בהנאה מהיקש דאמה"ח לדם ומשמע ממילא גם בשר כמ"ש, וצ"ע לכאורה, וצ"ל דמכילתא הנ"ל אזלא לר"ל דלא נפקא לי' מקרא זה בשר מה"ח, ושפיר פלפל אי נפרש כלבי הפקר או כמשמעו וצריך קו"ח מנבילה, והא"ש דר"א בפסחים דנפקא לי' היתר הנאה מיותר דלגר אשר בשעריך י"ל סובר כר"י וא"כ ליכא ה"א שבעולם לפרש לכלב כלבי הפקר, ובפרט לפי דקתני