כתב סופר גיטין חולין עו

ומעתה להר"ן דלבד תקרובות ע"ז איכא איסור אכילה כמתה ונראה מש"ך דטעמו דהוי שחיטת מומר דלא מועיל שחיטתו, וא"כ השחיטה עצמה אין שחיטה ראוי ונבילה היא, גם רש"י מודה דקשה לפ"ז בפשט דלא יתחייב משום שחיטה חוץ דסוף שחיטה אינה ראוי דנתנבלה בשחיטה ונבילה קשחט וא"כ גם לרש"י קשה לשיטת ר"ן הנ"ל כנ"ל והבן. והנה בהסברת דברי הר"ן וישוב קושי' אמרתי איזה דברים ומצאתים בספרן של צדיקים ולכן לא העליתים על הנייר ואי תני תני וישב שיטת הרא"ה דגם דאמרינן לצעורי מ"מ אסור באכילה והרשב"א תמה ולפע"ד נ"ל דסובר כתוס' ב"ק דהנאה ותקרובות רק דרבנן הוא וסובר דלכן סמכינן אלצעורי וכן טומאת תקרובות דרבנן היא, אבל לענין אכילה דאיכא דאורייתא בתקרוב' לא סמכינן על לצעורי כנ"ל פשוט וק"ל, והן הפוסקים השמיטו דין דהר"ן והרא"ה דעכ"פ באכילה אסור, ולפע"ד יש לעיין עפמ"ש הר"ן והרשב"א ריש חולין דלא חיישינן במומר גם אם בדקינן לי' סכין דלמא אירע תקלה בשחיטה משום דמי ששוחט לאכול שוחט בכוונה ולא יארע לו תקלה נשמע מהנ"ל כי גם שוחט המומחה צריך שיתן דעתו ולבו שישחט שפיר ולא יארע לו דבר מדברים שפוסלי' השחיטה, וא"כ גם אם נאמר דלצעורי מכווין עכ"פ לא הי' דעתו לשחוט שיהי' ראוי לאכול דהא בדעתו שיאמנו דבריו ששחט לע"ז ורצה להפסיד של חבירו א"כ נחוש באמת שעשה פסול מן הפוסלי' בשחיטה כיון שלא שם על לבו שיהי' ראוי לאכילה, ולא מבעי' כששחט לע"ז והלך לו דגם דידעינן בי' דשוחט ספיר כל פעם, מ"מ עתה חיישינן שלא בכוונה שחט כמ"ש גם אם עומד לפנינו ואומר שיפה שחט רק הי' כוונתו לע"ז לא נסמוך עליו דכל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתו, ועיי' רשב"א לעיל דמי שאינו יודע הלכות שחיטה אם שואלי' אותו אח"כ ואמר שלא שהה לא נסמוך עליו דלאו אדעתי' וביותר ראי' לזה באו"ח סי' תמ"ז בשומן של פסח שאם מעידי' הבעלים שלא הי' הכלים ב"י אם לא עשאו מתחלה לשם פסח לא סמכינן עליו דכל מלתא דלא רמי' וכו' דכיון דלא הי' אז בעת עשיתו הכרח לדקדק אם הוא ב"י לא רמי' אנפשי' שפיר לדייק וסובר שלא הי' ב"י וכדומה עיי"ש וכן כאן גם אם אמור יאמר שהי' מכווין שלא לפסול השחיטה בא' מדיני השחיטה לא נסמוך עליו דלא רמי' עליו לדקדק היטב כיון שלא הי' דעתו שיהי' נאכל כנ"ל, ועיי' שבועות פרק שבועות עדות ל"ד ע"ב ענין כל מלתא דלא רמי' וכו' עיי"ש, ונ"ל דאם אין אדם אוסר שאינו שלו והוא יודע דין זה שפיר מותר לאכול משחיטתו דגם דשחט לע"ז מ"מ כיון שאינו נאסר אם אומר ששחט ודקדק ואפשר אפי' בלא אמר סמכינן ששחט כבכל פעם, והיינו אם בפעם א' לא נחשד על השחיטה כמובן, אבל להלכתא דאדם אוסר ש"ש רק אמרי' לצעורי והוא סובר שיאמן נ"ל דבלא רואי' אסור לאכול משחיטתו עיי'. ויש להקשות קושי' אחת עפ"ז מאי מקשה הש"ס משנים אוחזין בסכין דלמא פסול היינו שאסור באכילה מטעם דחיישינן שלא שחט שפיר, ולעיל אמרינן בשנים אוחזי' שמא ידרוס א' על חבירו שיוכל להיות כן וחבירו אינו מרגיש, ולפמ"ש חיישי' שפיר שלא דקדק ולא התכווין לשחוט כמ"ש, אלא דדא טעותא א"כ מאי שייכות לדין זה לשנים אוחזי' בסכין דאשמעינן רבותא דגם דכשר שחט ג"כ מ"מ פסול מטעם נעבד של זה והלא חיישי' לדרסה וכדומה ופשיטא דילפי' פסול דמה לי חד מה לי תרי כמובן, אלא דעדיין יש להקשו' דמתני' אשמעינן שנים אוחזין בסכין השחיטה פסול מטעם נעבד דלא מכשיר שחיטות הכשר ולכן גם אם השוחט לשם ע"ז אינו שלו מ"מ אסור השחיטה גם דאמרינן לצעורי כיוון מ"מ כיון שהוא סובר שיאמנו דבריו לא מכווין לשחיטה ויש לחוש לשחיטה פסולה אבל אי אוחזי' מדין נעבד לא אוסרי' וא"כ מכווין ממילא לאכילה דהא הבהמה ראוי לאכילה ומותרת באכילה כן יש להקשות ע"ד פלפול עיי' ולדינא צלע"ג כל מה שכתבנו בזה כי נ"ל נכון וצע"ג. חי' פרק אלו טריפות אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הנה מסקנת ש"ס לעיל דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבילה ומתניתין דהכא קודם חזרה נשנית ורוב הפוסקים סוברים דמחיי' הוא טריפה ולאח"מ נבילה, והרמב"ם סובר דמחיים הוי נבילה, עיי' סי' ל"ג וכבר הארכתי בפ' השוחט בישוב הרמב"ם מש"ס דלעיל עיי"ש מבואר הכל והנה הרשב"א כאן האריך אם הוא נבילה איך עומד ושוחט