כתב סופר גיטין חולין עה

באיסור חמור הרבה באיסור דאורייתא וכמה נפקותא איתנייהו אלא דבאית יין הרבה לחלקו הי' יוכל לחלוק ולהניח המעט כדי שיאסור של חבירו דאורייתא ועכ"פ לא קשה דיתרץ באית לי' שותפות והי' צריך לעשות אוקימתא בשיש לבנו הרבה ואמר טפי במומר כנ"ל בכוונת תוס', וטור א"ש דסובר דאדם אוסר דאורייתא ועיי' תב"ש שכן הוכיח מדנקט להדיא בסי' קמ"ה שוחט שלו ושאינו שלו ע"כ בשניהם דאורייתא ושפיר כתב הסמ"ע לדידי' דהי' לו לחלק בכל גווני איכא כמובן כנ"ל לבאר וק"ל. וצריך לעיין איך נאמר באית לי' שותפות דלא יאסר שלו לצער לחבירו, הלא כיון שיודע בנפשו שלצעורי קמכווין א"כ יאכל וישתה שלו ויהנה בו, ודוחק שלא יוכל למכור לאחרים שיאמנו דבריו, וראיתי כי הרגיש מעט בתב"ש ודחה הסמ"ע מה הי' לו לחלק כיון שיודע שלצעורי קמכווין נראה כי כוון לזה אלא דהי' לו להקשות על כל עיקר דשותפות לא שייך לצעורי', אלא דלפמ"ש הוא בפנים דסברא דלצעורי בנוי' דלא יעבוד בשל אחרים וא"כ בשותפות לא שייך זה ולא משום דלא יפסיד שלו. אבל באמת נ"ל דשלו אסור משום דשוי' נפשי' חתיכה דאסורא ואפי' לדידן דאין אנו מאמינים לו ואמרינן לצעורי קמכווין מ"מ אסור לו לאכול ולהנות, ועיי' יו"ד סוף סימן א' ובט"ז וש"ך שם, ואף שאנו דוחים דבריו משום חזקת כשרות ואין אדם משים עצמו רשע ועיי' פ"י גיטין סוגיא דהמטמא דכתב דאפי' עומד וצווח שלא כיוון לצעורי מ"מ לא נאמן דאין משים עצמו רשע, מ"מ נ"ל דאדנפשי' אסור ולא עדיף מאלו באו עדים ומכחישים אותו מ"מ אסור לדנפשי' דכבר שווי' אנפשי' חתיכה דאסורא, ועיי' כל זה בפמ"ג יו"ד שם מ"ש בכללי דינים דשווי' נפשי' וכו' דאפי' בבאו עדים ומכחישים אותו הוא אסור בי' ואפי' חוזר מדבריו עיין בש"ס כתובות פ"ב כ"ב א'] ואם נותן אמתלא אח"כ שעשה לצעורי נ"ל דמהני גם לדידי' ולא צריכי' להכניס עצמינו בסברת רמב"ן שמביאו בט"ז סי' קפ"ה וביו"ד סי' א' שם אם מהני אמתלא כשעושה מעשה דמעשה לא עביד, שאני הכא דהא בלא אמתלא דידי' אמרי' לעצמינו לצעורי מכווין בוודאי ועשה מעשה כזה לצער לחבירו, רק הוא עומד בדבורו, ולכן אם הוא בעצמו חוזר אח"כ ונותן אמתלא זאת מותר גם לו והדברים פשוטים וברורים עיי' בכל זה, ועיי' תשוב' חתם סופר יו"ד סי' קפ"ה. ויש לעיי' היכי די"ל מיגו אם יהי' נאמן דלא הי' כוונתו לצעורי, וכי כן במנסך כשבא ואומר דמזיד הוא איכא מיגו דהי' אומר שוגג הוא והי' פטור מלשלם, דיהי' נאמן דלא הי' כוונתו לצעורי, נ"ל דזה תלי' בתרי לישנא כתובות י"ח ע"ב אי אמרינן הפה שאסר לענין דיהי' נאמני' אנוסים מחמת ממון ולל"ב לא מועיל מגו לשווי' נפשי' רשעים עיי"ש, ויש לעיין עפמ"ש כבר לעיל דחשוד הוא כאן להזיק חבירו רק דאנו אומרים דחשוד לקל אינו חשוד לחמור דע"ז ואינו נאמן על עצמו שלא הי' כוונתו לצעורי מ"מ במגו נאמן דלא אלים חזקת כשרות דידי' כ"כ וכבר יצא מרוב ישראלי' וגם חזקת הגוף דידי' אתרע ועכ"פ מגו מועיל, ועיי' כעין סברות אלו בפ"י גיטין סוגי' דשמא יחפה עיי"ש ויש לעיין בכ"ז לעת הפנאי, וה' יאיר עינינו. והנה שיטת הר"ן והרא"ה דגם אם אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ באכילה אסור דכמתה מאליה, ומקשי' מדהקשה ר"נ על ר"ה מג' חטאות ולא הקשה לדנפשי', ולכאורה קושי' זו אינה לפי פירש רש"י כאן מחתך בעפר היינו שנעקר שם הקדש מתוך שהוא אסיר בהנאה ומקרי תקרובות ע"ז אבל כשלא אסור רק באכילה ל"ק כמובן, אלא דלפמ"ש תוס' בב"ק דקושי' ר"נ דאין ראוי לפתח אהל מועד קשה שפיר וכ"כ בספר ראש יוסף, ולפע"ד דא"כ לא הרעישו להקשות על הר"ן מאחר שלפניהם פירוש לפי לשון הש"ס מחתך בעפר, נ"ל דרש"י לשיטתו לעיל, דצריך שלא יארע תקלה בשחיטה זולת אינו חייב משום שחיטה חוץ היינו שיש פסול במעשה השחיטה עצמו כגון שעקר וכדומה דלא מקרי שחיטה ובשחט פרה ועשה מלאכה וכדומה הוא שחיטה א"כ פ"ק כאן דאין ראוי לפתח אהל מועד דהא כבר עבר בסימן א' משום שחוטי חוץ כמ"ש רש"י כאן אלא דלא גמר השחיטה ומשום תקרובות לא הוי שינוי בשחיטה עצמה דלא נתקבלה רק איסור תקרובות בו שאסרה הכתוב ולא משום שלא נעשה שחיטה כראוי, ולכן הוכרח רש"י לפרש דנעקר שם קדשים מיני' והוי כמחתך בעפר בעלמא ולאו זובח מקרי רק מחתך בעפר ולכן לא מחייב משום שוחט בחוץ ותוס' לשיטתו אזיל דמסכים, לעיל לר"ת וכן בב"ק דלאו דווקא פסול דמעשה שחיטה הוי פסול אחר מן הצד ומשו"ה הקשה בב"ק כמה קושי' עיי' ע"ב ע"א, ושפיר מפרש שם דקושי' ש"ס דאינו ראוי לפתח אהל מועד כנ"ל לבאר עיי'.