כתב סופר גיטין חולין עד

עיי"ש וברשב"א, ועיי' פ"י שם, ולפ"ז א"ש לר"מ דחשוד על דרבנן הוא ולא חשוד על דאורייתא, ועיי' הוריות י"א ע"א פלוגתא בכלאים דרבנן אי נעשה מומר ומאן דסובר דנעשה מומר כיון דמפרסם איסורו עיי"ש, והא"ש קושי' ש"ס ממנסך, וגם מקשה שפיר משנים אוחזי' בסכין דלא הוי היזק ניכר כי אין מחשבתו ניכרת במעשה דידי' שהוא לע"ז וכן סובר ש"ס גיטין דמפגל הוי היזק שאינו ניכר ומכ"ש בשנים אוחזי' בסכין דלא ניכר מעשה דידי' כלל שאידך שוחט כמוהו, ועיי' תוס' ורש"י דסוגי' למ"ד לא שמי' היזק כנ"ל וק"ל. אבל ישראל לצעורי' קמכווין הנה הרמב"ם פסק בהלכות חובל ומזיק [פ"ז ה"ו] דאדם אוסר כגון במומר או בשותפות בגווי' ובהלכות שחיטה [פ"ב הכ"א] כתב ג"כ דאסור באית לי' שותפות והשמיט מומר, ועיי' ב"י יו"ד סי' ד' טעם למה הרמב"ם השמיט מומר, ותמוהים דבריו דנתן טעם גם למנסך. ובאמת הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק במנסך מביא מומר, והא דלא הביא בהלכות שחיטה צ"ל דסמך על מ"ש בחובל ומזיק וכן צ"ל דסמך בהלכות עכו"ם עמ"ש בהלכות שחיטה וחובל וכ"כ בכ"מ, אבל צ"ע א"כ למה כתב חילוק דין דשותפות בהלכות שחיטה ולא סמך עמ"ש בהלכות חובל לענין מומר ולא לענין שותפות ונ"ל הנה כבר הבאתי מה שהעיר הפלתי די"ל דסמכי' אלצעורי משים דכל עיקר דאדם אוסר שא"ש ע"י מעשה רק מדרבנן ולכן סמכינן אלצעורי' וכי כן באית לי' שותפות דמדאוריי' אוסר אין לסמוך אלצעורי' עיי' בו, ומעתה אומר אני דרמב"ם לדנפשי' סובר דבשותפות לא שייך לצעורי' דלא יאסור שלו וממ"ש במנסך דבשותפות אוסר לא הוי ידעינן סברא זו רק ה"א כיון דבאית לי' שותפות אם לא לצעורי כיוון אוסר מדאוריי' לכן לא סמכינן אלצעורי', ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש בהלכות שחיטה בשוחט לאחד מכל אלו דשוחט להר וכדומה כל עיקר איסורו רק דרבנן אפי' בשלו ומ"מ בשותפות לא סמכינן אלצעורי' דלא שייך לצעורי' וזה לא כשמע מחובל כמ"ש, ומומר לא צריך לפרש דנשמע משם דגם במנסך רק דרבנן הוא לאסור של אחרים ומ"מ במומר לא סמכינן אלצעורי' וא"ש כנ"ל נכון. ועוד נ"ל פשוט ע"פ סברת סמ"ע [בחו"מ סי' שפ"ו] בהטור במנסך דבשותפות לא שייך לצעורי' דהול"ל לחלק, וא"כ סברא זו בעצמה הוי טעינא ברמב"ם דדווקא במנסך בשותפות ליכא לצעורי' ולכן הוצרך להביא חילוק דין זה גם בשנים ששוחטי', ואיכא סייעתא לסברת הסמ"ע כנ"ל וק"ל. והנה כבר ישבנו לעיל קושי' ש"ך י"ד [סי' ד' סק"ה] על סברת סמ"ע הנ"ל דעדיין קשה למה חזר והקשה ממנסך מאחר שכבר תירץ באית לי' שותפות, ועוד נ"ל ליישב בשניישב עוד מאי ראה רש"י לפרש הסוגי' למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ונ"ל דהנה בש"ס גיטין מסיק למ"ד שמי' היזק ובשוגג פטרו כדי שיודיעו הא דלא פטרו במזיד דאטו אזוקי מזיק לי' וכו' ופי' רש"י דכל עיקר עשה רק לצעורי' וצ"ע תינח במטמא ומדמע מה הנאה יש לו בו, אבל במנסך אטו לא מנסך להנאתו לעבוד ע"ז, ומצאתי בתב"ש שהרגיש בכ"ז ותוכן דבריו דכיון דאין דרך לעבוד בשל אחרים מי שעובד בשל אחרים עיקר כוונתו שהולך לעבוד בשל זה כדי לצערו וכיון שעושה מעשה זה דע"ז עושה בכוונת ע"ז ממש, ור"נ סובר כיון שע"כ לצעורי' עושה דאל"ה לא הוי עובד וכיון דע"כ מכווין לצער אמרינן כי אינו מתכווין כלל לע"ז רק לצעורי' וא"ש דלצעורי' קמכווין אודיע לא אודע דגם בלא ר"נ ידעינן דהולך לעבוד בשל אחרים לצעורי' כן הבנתי מדברי תב"ש ואומר מעתה לשיטת רש"י דשותפות לא שייך לר"נ לצעורי וע"כ דלא יצער נפשו ויפסיד שלו וא"כ איך אפשר לאוקמי' בה"א דאית לי' שותפות איך שייך אטו לצעורי קמכווין הלא בשותפות אינו עושה לצעורי רק לעבוד בשלו ולהנאתו מכווין רק דלא חש לחלק של חבירו למנוע מהפסד, וע"כ דסוגי' אזיל למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וא"כ לא צריך לאסוקי לחשש כדי שיודיענו כי שוגג פטור מדינא כמובן ומיושב רש"י הנ"ל עיי'. ומעתה בנקל ליישב קושי' הש"ך הנ"ל דש"ס מקשה ומתרץ במומר דמתחלה הי' הכרח לומר דר"נ ודעימי' סוברי' ע"כ היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, ועתה י"ל לרווחא דמלתא דסוברי' שמי' היזק ומתני' במומר כנ"ל וא"ש וק"ל. והנה צ"ע באמת לתוס' איך פשיטא לי' דבשותפות שייך לצעורי' במנסך אם כי סובר דרוצה להפסיד שלו כדי לצער חבירו אבל במנסך הי' לו לחלק וכדברי הסמ"ע, ונ"ל דיש לשדות בי' נרגא הגם אין אדם אוסר רק מדרבנן ונ"ל דלעולם כוון לצעורי, והא דלא חלוק יינו שא"כ לא יהי' נאסר יין חבירו רק דרבנן והוא רוצה לאוסרו