כתב סופר גיטין חולין עג

דלר"ה אתי' הברייתא שפיר מרווח מקשה דיוכיחו מברייתא כר"ה מלדחוק דלאו דווקא חטאת, ומכח זה הוצרך לאסוקי דקני לי' לכפרה וכו' ולפמ"ש מאן דיליף מכלי' דאחז ע"כ ל"ל האי סברא כיון דקני לי' לכפרה, וכי כן אם סובר ר"נ דאדם אוסר במעשה רבה והיינו מאחז וע"כ דל"ל דקני לי' לכפרה כדידי' דמי אלא די"ל דמחלק לעצמו דבאחז היא מעשה רבה ולא כ"ד אבל קשה אם נחלק כן מאי נעשה ביום שידובר מברייתא דג' חטאת דקשה למה חטאת עוף דווקא ולא עולה דלא נשאר לנו לומר רק משום דעולה נאסר במעשה כ"ד וע"כ חטאת עוף נקט ומוכח ממילא מבריי' הנ"ל כיון דילפינן מאחז לא מחלקינן בין רבה לזוטא והא"ש דמקשה ש"ס על ר"נ דגם אם קאי על ר"ה מ"מ מוכח דגם במעשה רבה ל"ל אדם אוסר דא"כ ע"כ ל"ל סברא דקני לי' לכפרה וכמ"ש עיי' וא"כ במסקנא דר"נ מודה דאדם אוסר מוכח אפי' במעשה כ"ד דאין לחלק במסקנא בין רבה לזוטא ופסקו הפוסקים כר"נ ואפי' במעשה כ"ד אוסר, אלא דלא מוכח מברייתא הנ"ל אלא דלא צריך גמר מעשה אבל מעשה טריפה ר"ל עכ"פ צריך ומ"מ הברייתא א"ש כמו שמתרץ תחלה לר"ה לחלק, והא"ש דרמב"ם וטור לא כתבו רק בשחט סימן א' וכבר כתבנו בתחלת הסוגי' מזה, ולהנ"ל א"ש דכל עיקר דמוכח דר"נ אפי' במעשה כ"ד סובר אדם אוסר היינו מברייתא הנ"ל ולא מוכח רק במעשה טריפה וא"ש הכל עיי' בכ"ז והוא פרפרת נאה ומשובח. ת"ש המטמא והמדמע וכו' פי' רש"י כל המתני' ומפרש אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק, וצ"ל מה ראה רש"י כי סוגי' דהכי אזיל לר"י דסובר כן, ואדרבא למ"ד לא שמי' היזק ביותר מוכרח לומר מנסך ממש, ואי לא שמי' היזק תלי' אי ילפינן קנסא מקנסא כמבואר בסוגיא דגיטין ואם כאמר דרש"י פסק כמ"ד לא שמי' היזק, אבל מה רצה רש"י בפירושו דסוגי' דהכא הכי אזלי', ונלפע"ד דרש"י הוכיח דע"כ סוגי' דכאן סובר לא שמי' היזק, דהנה יש לעיין אטעמא דלצעורי קמכווין והיינו משום חזקת כשרות דישראל אמרינן דלא כיוון לעבוד ע"ז, הלא עכ"פ דעתו להזיק ולהפסיד של חבירו במה שניסך או שחט לע"ז ועומד בדבריו שאסרו בהנאה א"כ הוא מזיק ועובר אדאורייתא ואפי' עומד מעצמו ורוצה לשלם מ"מ הלא לצעורי קמכווין והיינו שרוצה אדם בשלו ולא מפויס בשילם ממון וא"כ מזיקו ועיי' סמ"ע ריש הלכות חובל ומזיק דכמו דדרשי' לא תגנוב ע"מ לשלם כן במזיק וכ"ש הוא דבגונב ורוצה להחזיר גוף הדבר אסור מכ"ש במזיק דהדבר מופסד וגם אם נדחוק דאם עומד וחפץ לשלם לא משמע לדידי' איסור וא"כ בשוחט ומנסך ואינו רוצה לשלם ולא בא בצרורות בידו לשלם חשוד על איסור מזיק איך נימא אוקי' חזקת כשרות דלא שחטו לע"ז ולא אמר אדם מעולם דבאופן זה לא אמרינן לצעורי' קמכווין אלא דל"ק לפי הלכתא דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לחמור ממנו, וא"כ אינו חשוד בעינינו שיעבוד ע"ז גם אם הוא גוזל הגם דגוזל חמור דהיא רע לשמים ולבריות כמבואר בסנהדרין פ' זה בורר מ"מ לא חשוד אע"ז דחמיר ככל התורה כולה וא"ש אלא דקשה מאי מקשה הש"ס ממתני' דמנסך דלמא ר"מ היא דסובר חשוד לדבר א' חשוד לכל התורה כולה ולכן לא סמכינן אלצעורי', ולפי דברי תוס' לעיל סוגי' דשחט בשבת דפעם א' לא נעשה מומר והוכיח בתשובת מהרי"ק דע"כ כוונת תוס' דאפי' חשוד לא נעשה לר"מ בפעם א' א"כ ניחא כמובן. אבל באמת הרבה מראשונים סוברים אפי' בפ"א נעשה מומר ומכ"ש חשוד וגם אי בפ"א לא נעשה מומר מ"מ אין נראה שלא יהי' חשוד בפ"א כיון שעכ"פ נראה קלותו, והאחרוני' באמת השיגו על קושי' תוס' דמקשה על מומר דשחיטה לחשוד דר"מ, וגם למהרי"ק לא ברירא זה רק מפרש דברי תוס' שלפנינו אבל גוף הדין לא ברור ומסברא חולק על תוס' זה עיי"ש וא"כ קשה כנ"ל אלא דמזה ל"ק כ"כ די"ל כיון דר"מ בברייתא סובר אחד שוגג ואחד מזיד א"כ ע"כ מתני' דלא כר"מ וזה לא רצה ש"ס לומר דלענין חשוד על הקל חשוד על החמור כר"מ אתי' והי' מקום ליישב בזה קושי' העולם שכבר הבאתי לעיל איך מתרץ באית לי' שותפות, קשה לר"מ דבריי' סובר ברירה א"כ מאי מפסידו ולהנ"ל א"ש דלר"מ לשיטתו בלא"ה ל"ק כמ"ש וא"ש עיי'. אלא אי קשי' מאי מקשה ממתני' דשני' אוחזי' בסכין סתם מתני' ר"מ ולכן לא סמך אלצעורי' וכקושי' הנ"ל וצ"ע, ונ"ל דמזה הוכיח רש"י דסוגי' דהכא אזיל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ולפמ"ש רש"י בגיטין בתירץ הש"ס דלכן ר"מ גזר שוגג אטו מזיד דרבנן הוא פי' דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ואינו עושה איסור רק מדרבנן דמדאורייתא מותר להזיק היזק שאינו ניכר