כתב סופר גיטין חולין עב

ר"ן, וא"כ גם לרש"י מוכח במסקנא דמתרץ במומר דליכא לצעורי אוסר אפי' במעשה כ"ד, ולקיים הדברים צ"ל דרא"ש לשיטתו אזיל, כשיטת תוס' דש"ס לא יוכל לתרץ באית לי' שותפות דבשותפות ג"כ שייך לצעורי, ונ"ל דש"ס משני בישראל מומר והיינו וגם דאית לי' שותפות, ולא מוכח משנים אוחזין כלום רק מברייתא דכותי שניסך ותלי' אי מנסך מעשה רבה או כ"ד וא"ש, וכשאני לעצמי נ"ל לומר נפקותא לדינא בין שיטת רש"י לר"ח, דנ"ל מסברא י"ל דכיון דמעשה כ"ד אוסר בשחיטה והוא גומר השחיטה כדרך העובדים ועיי' בכור שור שכ"כ דדרך העובד לזבוח זביחה גמורה לע"ז כן י"ל, אלא דאם כשיטת רש"י דר"נ סתמא אמר דינו ולא דווקא על ר"ה קאי וכיון דבאמת בכ"ד ג"כ אוסר שאינו שלו מ"מ סובר ר"נ דאפי' במעשה רבה אמרינן לצעורי' מכווין ודלא כסברא הנ"ל, אבל לר"ח דר"נ דווקא על ר"ה קאי א"כ י"ל במסקנא דטעמא משום לצעורי דווקא בשלא גמור השחיטה איכא לצעורי אבל כשגמר השחיטה לא אמרינן לצעורי' כסברתו והא"ש דמייתי הרא"ש שיטות והכריע לדינא דאיכא נפקותא כשגמר השחיטה אי נאמר מ"מ לצעורי או לא כנ"ל וק"ל והנה הוכיח רש"י שיטתו דאל"כ מאי מקשה ש"ס ממנסך וצ"ל באמת מנא למקשן בפשיטות דר"נ אפי' במעשה רבה פליג דלמא דווקא על ר"ה קאי במעשה כ"ד ונלפע"ד ליישב ואקדים. הנה מסקנת ש"ס לר"נ ודעימי' דלכן קתני בריי' חטאת עוף כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמי והקשה תוס' מקושי' ש"ס זבחים מוקצה ונעבד אינו שכו הוא וכתב כי הקשה כן לר"ה ועיי' מהרש"א וצל"ע כיון דע"כ ר"נ סובר דקני לי' מנא לש"ס דר"ה ל"ל כן גם דאין מוכרח כן מברייתא מ"מ סובר כן, ונ"ל ליישב בשנמצא מקור לפלוגתא דאדם אוסר או לא דבש"ס ע"ז יליף מאחז וצ"ל טעם מאן דלא יליף משם ולרש"י בע"ז דהדיוט ילפי' ג"כ מאחז דגנבום ע"כ דלהדיוט אסור ולסוגי' דלעיל שם אין מוכח דסובר לאו אורח ארעי' שישתמש בו הדיוט א"כ לא מוכח ועיי' בר"ן ע"ז ובריטב"א, וא"כ מבואר טעם הפלוגתא דמאן דסובר אין אדם אוסר סובר לאו אורח ארעי' וסוגי' חלוקי' הן, אבל לפשט תוס' דנחית דרגא הדיוט מגבוה א"כ אין לנו טעם לפלוגתא דתנאי ואמוראי ואומר הנ"ל ע"פ שמצאתי ראיתי בכנסת הגדולה י"ד שהעיר בקיצורן של דברים דמוכח מי שיש לו שותפות בדבר ואין לו רשו' ואין באפשרותו לשמש בחלקו מקרי אינו שלו לענין שיהי' יוכל לאסור דאל"כ איך יליף מכלים של אחז הא הי' של ציבור והי' לאחז חלק בהם ויוכל לאסור וע"כ דכיון דלא יוכל לשמש בו לעצמו לא מקרי שלו לאסרו וכתב ולכן מי שהקדיש קרבן אינו יוכל לאוסרו אח"כ כיון שאינו ברשותו לשמש בו אלו דבריו ז"ל, והנה דבר גדול דיבר איש אלקים בעל כנה"ג והאיר עיני אבל קיצר במקום שיש להאריך, דבאמת לפי הסברא כיון דקני לכפרה כדידי' דמי הגם שאינו ברשותו לעשות בו דבר ואין לבעלים כלל לבד הכפרה ומצוה שבו מ"מ כדידי' דמי ובאמת לא קאמר דידי' הוא רק כדידי' דמי והיינו דסובר ר"נ ודעימי' גם דאין אדם אוסר שאינו שלו היינו באין לו בו שום זכות אבל כשיש לו שום זכות אסור וזה לא כדברי הכנה"ג, והיא אמר דבריו שפיר ומביא במקדיש דאין יוכל לאסור היינו כה"א של הסוגי' כאן דלא אמרינן כן דקני לכפרה כדידי' דמי, וכן י"ל במסקנא לכ"ע כמובן להמעיי' ומעתה אומר אני בטח כי מאן דלא יליף מאחז היינו דסובר דליכא למילף משום דבמעשה אוסר דהתם טעמא אחרינא כיון שיש לו שותפות וזכות למצוה כדידי' דמי ויוכל לאסור משא"כ היכי דליכא שום זכות משום מעשה לא יוכל לאסור, ומאן דיליף מאשם סובר דמשום זכות דמצוה לא אמרי' כדידי' דמי ויליף שפיר משם ופלוגתא זו היא סברת ש"ס לר"ה ור"פ סובר כן דלא אמרינן דכדידי' דמי ור"נ ודעימי' סוברי' דכדידי' דמי, ופלוגתא דתנאי ואמוראי בדין דאדם אוסר מבוארת שפיר כנ"ל עיי' היטב. ולפ"ז א"ש דמקשה ש"ס בזבחים לר"ה כמ"ש תוס' דר"ה דסובר אדם אוסר ע"כ דל"ל סברא דקני לי' לכפרה כדידי' דמי דא"כ מהיכן יליף דאדם אוסר וע"כ דל"ל כדידי' דמי ומקשה שפיר וש"ס כאן אמר כדידי' דמי לר"נ ודעימי' דאין אדם אוסר והם סוברי' סברא זו וא"ש עיי'. ומעתה אומר אני דמוכח דמאן דסובר דבמעשה רבה אוסר גם במעשה זוטא אוסר ולא מחלק בין רבה לכ"ד, דלפי דמקשה הש"ס לבסוף על ר"נ מברייתא דג' חטאות למה צריך דווקא חטאת עוף ולא ניחא לי' למימר כדסבר בתחלה, דא"כ לתני עולה וכמ"ש תוס' דבתחלה הי' נייח לי' לדחוק ולבסוף לא רצה בזה והיינו דבתחלה לר"ה הברייתא מוקשה ולאינך יש לדחוק ולבסוף