כתב סופר גיטין חולין עא

ליכא משום הנאה ויש להביא ראי' קצת מפלוגתא דפג"ה ק"א ע"א בג"ה של נבילה חייב אחת למאן דל"ל כולל, וצ"ע לשיטה דלוקין על הנאה ילקה עכ"פ משום הנאה דקדשים ואם נאמר דגם דהנאה חל אם נהנה ממנו מ"מ כשאוכל ג"ה של עולה לא לקי על הנאה כיון דחייב באכילה זו משום איסור הקדום (הגם דלא ברור לי דבר זה כיון דאיסור הנאה כשלא יאכל רק יהנה שוב איסור הנאה עלה) גם כשיאכל גם אם נאמר כן יש להקשות למ"ד [לקמן ק"ג ב'] אכילת מעיו בעינן ובהנאה חייב מיד א"כ יהי' חייב שתים כשיגיע לגרונו חייב משום נהנה ובמעיו חייב משום ג"ה, והרי התם קאי דיש בגידין בנותן טעם. אלא ע"כ דכיון דאיסור אכילה ליכא גם הנאה ליכא, ועיין חולין ק' ע"ב יכול יהי' נבילת עוף טמא וכו' עיי' בכ"ז, נחזור לדברינו דהוכיח ר"ה דאם לא יאסר במעשה זוטא גם במעשה רבה לא אסור משום תקרוב' ע"ז, וע"כ דלאו גמר מעשה רק או סימן א' וזה א"א דהו"ל לפרש כמ"ש רש"י ותוס' וע"כ מעשה כ"ד, אלא דבאמת למ"ד בהמה בחי' לאברים עומדת א"כ לא חל איסור נבילה עד לבסוף כשגמר השחיטה וא"כ שפיר י"ל דגמר מעשה בעי ואז נבילה ותקרוב' בב"א באים, ועיין לקמן ק"ג ע"א באכל חלב מן החי מן הטריפה פליגו אליבא דר"י אי חייב שתים או ג' ומפרש ש"ס בשני תירוצים דפליגו אי לאברים עומדת או לא והוכיח שפיר כאן דע"כ עולא בשם ר"י מעשה כ"ד אמר, ור"פ אמר אי לאו דאמר ר"ה מעשה כ"ד ה"א מאי מעשה מעשה רבה היינו דסובר כמ"ד לקמן אליבא דר"י חייב ג' דבהמה בחי' לאברים עומדת ושפיר י"ל מעשה רבה כנ"ל לבאר עיי'. אלא דקשי' לפי"ז מאי מקשה ר"נ מברייתא דג' חטאות הא איכא פלוגתא דתנאי לקמן ק"ב ע"ב אי בהמה בחי' לאברים עומדת ואם כי ר"ה אליבא דר"י סובר ע"כ דלאו לאברים עומדת כמ"ש מ"מ הברייתא עכ"פ י"ל אתי' כהאי תנא דלאברים עומדת וכי כן לא חל איסור תקרוב' עד לבסוף כשגמר השחיטה, ולשיטת תוס' ניחא דמפרש בב"ק ע"א ע"ב דקושי' כאן מחתך בעפר הוא לא כרש"י כאן דנעקר שם הקדש משום דאסור בהנאה רק משום דאין ראוי לפתח אוהל מועד משו' איסור אחר לבד שחיטת חוץ עיי"ש, וכי כן א"ש דמקשה רש"י דגם אם אינו האיסור חל עד לבסוף מ"מ מיד נעשה תקרוב' רק דאין חל משום אמה"ח עכ"פ אינו ראוי לפתח אהל מועד דאימתי יקרב כששחט ואז אסור משום תקרוב' ע"ז וא"ש, ולרש"י דמפרש הלשון מחתך בעפר דנעקר מיד שם הקדש קשה דהא עדיין לא נאסר ושם הקדש עליו, וצ"ל דר"נ הקשה בלשון זה אי לאו לאברים עומדת דהלכתא כך לר"י ואם גם יתרץ דאתי' בריי' שלא כהלכתא מ"מ קשה לי' משום דאין ראוי' לפתח אהל מועד כן י"ל לרש"י ולתוס' מרווח טפי עיי'. ואחר כל הדברים האלו נבא ליישב קושי' תוס' הנ"ל די"ל דברייתא רוצה לאשמעינן דאין אדם אוסר אלא במעשה רבה, ואי הוי נקט זבח הי' מקום לומר דאתי' כמ"ד בהמה בחי' לאברים עומדת או באמת הברייתא סוברת כן ותקרוב' לא חל עד לבסוף, והי' אפשר לדחוק דאדם אוסר מ"מ כיון שאין האיסור חל מיד הוי שחוטי חוץ דלא הוי מחתך בעפר דאין נעקר שם הקודש ומשום פתח אהל מועד לא איכפת לן הגם דכתבתי דר"נ הקשה משום דאין ראוי לפתח אהל מועד, מ"מ נקטה הברייתא ביותר עוף כדי שיהי' הוכח ביותר דאין אדם אוסר וי"ל דברייתא אתי' כר"מ דאין אמה"ח נוהג בעוף וכי כן אי אדם אוסר הוי מחתך בעפר ממש דנעקר שם הקדש מיני' וע"כ מוכח הכרח גמור שאין לדחות דאין אדם אוסר עד גמר מעשה והיינו דאמר אי לאו דאמר ר"ה ה"א מאי מעשה מעשה רבה כנ"ל ליישב עיי' היטב בכ"ז וק"ל. ר"נ ור"ע ור"י אמרו אין אדם אוסר וכו' שיטת רש"י דר"נ גם במעשה רבה סובר דאינו אוסר ור"ח סובר דר"נ דווקא על ר"ה אזיל, והרא"ש הביא שיטת רש"י ור"ח הכריע כרש"י ועיי' יש"ש שתמה לענין מאי מביא פלוגתא זו והכריע דלמסקנא גם ר"נ סובר אדם אוסר ולענין לצעורי' ליכא נפקותא בין מעשה רבה לזוטא, ובתחלת הרעיון אמרתי, דהנפקותא למסקנא דלר"ח דצ"ל דמנסך הוא מעשה כ"ד א"כ מוכח דר"נ סובר כת"ק ואוסר גם בכ"ד, אבל לרש"י דמנסך הוא מעשה רבה י"ל דר"נ אמר כת"ק היינו במעשה רבה ולא בכ"ד ומצאתי ראיתי שכבר קדמני בזה בפלתי, אלא במח"כ לא שם לבו דלכאורה טעות הוא דצ"ל ברש"י דדחה פי' ר"ח מקושי' ש"ס ממנסך ולא הי' קשה לרש"י מקושי' ש"ס משנים אוחזים דהקשה קודם שהקשה ממנסך וכן ברא"ש לא הביא רק דקשה ממנסך וע"כ צ"ל דסוברים דשנים אוחזין בסכין לאו מעשה רבה הוא וכן מבואר בחידושי