כתב סופר גיטין חולין ע

את"ק רק במנסך דאינו ניכר אבל במעשה הניכר מודה ואמר דינו כריב"ב כנ"ל, ולפ"ז צ"ב הא דקאמר הש"ס כתנאי ומסיק דר"נ ור"י אמרו כתנא קמא ופי' רש"י דר"ה וודאי כתנאי כת"ק ולפמ"ש איפכא הוא דר"ה כריב"ב וש"ס קאמר כתנאי היינו דר"נ ודעימי' כתנאי המה ולאו כ"ע וכדרך ש"ס בכ"מ דר"נ ודעימי' אין מחלקי' בין שינוי למעשה שאין בו שינוי וסוברי' דריב"ב לעולם פליג דאין אדם אוסר וסוברי' כוותי' ומשני דכת"ק ס"ל רק לצעורי' כנ"ל עיי'. ומעתה א"ש דמקשה ר"נ לר"ה מבריי' דג' חטאות דליכא למימר ריב"ב הוא דהא לר"ה דנקט במעשה שיש בו שינוי והול"ל באין בו שינוי הניכר דעכ"פ רבותא טפי הוא וע"כ דסובר כריב"ב ובמעשה הניכר כ"ע מודה וא"כ ברייתא דלא כמאן, והא"ש דכא הקשה לדנפשי' דסובר דריב"ב לעולם פליג את"ק אפי' במעשה דשינוי, וי"ל דברייתא אתי דלא כריב"ב וריב"ב דפליגו את"ק ומיושבי' קושי' הפלתי וא"ש עיי', ולהנ"ל צ"ל דקושי' ש"ס ממתני' דגיטין קאי גם לר"ה דליכא שינוי, ואפשר קושי' משני' אוחזי' גם לר"ה קשי' דשם ג"כ ליכא שינוי הניכר דבצא"ת שפוי שחוט ומעשה דידי' לא הוה מעשה כנ"ל עיי' וק"ל. אי הכי מאי ארי' חטאת וכו' רש"י נדחק הא לכ"ע קשי' מאי ארי' חטאת ולר"ה ניחא טפי מלדדהו ונלפע"ד ליישב דבאמת לפי דמסיק דבריי' בחטאת עוף איירי הקשה בפלתי לשיטת הרמב"ם [הל' מלכים פ"ט הי"א] דאמה"ח אינו נוהג בעוף לב"נ א"כ מאי תיקן עיי' בו, והנה באמת מברייתא לא קשה די"ל דאתי' כמ"ד מקלקל חייב ואפי' לפמ"ש תוס' פסחים דש"ס אזיל לר"י דגם לר"ש צריך תיקון מעט ומ"מ הלא כתב שם דש"ס לא קאמר התם רק לרווחא דמלתא די"ל דטומאת ע"ז רק דרבנן והיינו כרבנן דריב"ב ועיי' תוס' לעיל י"ג ע"ב עי"ש וא"כ לפי מה דמסיק הכא בחטאת העוף לא קשה די"ל באמת כרבנן דריב"ב אתי' וש"ס פסחים לא אסיק זה ותפלתי לא הקשה רק להרמב"ם לשיטתו עיי' ועל ברייתא עצמה לא קשה כהנ"ל, ולפ"ז י"ל להסוברים אין אדם אוסר י"ל איפכא דבריי' אתי' במ"ד מקלקל פטור וטומאת ע"ז דאוריי' כריב"ב, ולפי"ז מוכח מקושי' מאי תיקון דאמה"ח בעוף ליתא לב"נ, או די"ל בלא שיטת רמב"ם דאתי כר"י דסובר דליכא אמה"ח כלל בעוף כמבואר לקמן פג"ה [ק"ב א'] וליכא תיקון וג"כ מוכח דאין אדם אוסר אפילו בגמר מעשה, וי"ל שזה רוצה הברייתא לאשמעינן דאין אדם אוסר כלל שאינו שלו ואי הוי נקט הברייתא זבח דעוף אינו בכלל כמ"ש רש"י דזבח היינו הזבוח ועוף אינו זבח רק מליקה א"כ לא הוי ידעינן דאין אדם אוסר דהוי אמינא באומר בגמר זביחת עובדה או דצריך מעשה רבה ולבסוף נאסר ומ"מ חייב משום שבת שתיקון להוציא מידי אמה"ח לכן נקט עוף דליכא תיקון דאמה"ח מוכח ע"כ דאין אדם אוסר אפי' במעשה רבה וא"ש דנקט עוף דליכא רבותא, משא"כ לר"ה דאדם אוסר באמת וא"כ צ"ל דברייתא באמת אתי' כמ"ד דמקלקל חייב כרבנן דריב"ב דטומאת תקרובות דרבנן וקשה לתני זבח וא"ש וק"ל. אי לאו דאמר ר"ה סימן א' לא הוי חטאת תיובתא קושי' תוס' מבוארת הא קשה ליתני זבח ומאי רבותא דחטאת ותירץ תוס' דוחק דהא עדיין לא ידע סברא דכדידי' דמי' וזה חידש אח"כ וגם למה נקט חטאת דווקא וליישב קושי' תוס' נ"ל, ואקדים הנה צ"ע מה ראה על ככה ר"ה לפרש בדעולא אמר ר"י דלאו גמר מעשה קאמר ור"פ אמר אי לאו דאמר ר"ה ה"א מאי מעשה רבה במאי פליגו בפשט בכוונת עולא אמר ר"י ונ"ל לפרש ע"פ שיטת הר"ן והרא"ה דלמ"ד אין אדם אוסר מ"מ עכ"פ אסור באכילה דכמו שאינה שחוטה דהוי כשחיטת פסול דנבילה היא, והרמ"ה מפרש דגברא לא חזי ונראה דמטעם מומר אתי עלה ויבואו עוד לפנינו אי"ה, ואומר כי סובר ר"ה דבשחוטה אם מעשה כ"ד אינו אוסר ה"ה מעשה רבה דהא כששחט סימן א' או מעט וושט נעשה נבילה דלזה לא צריך מעשה רבה דלא תלי באדם אוסר, ושוב כשגמר המעשה לא יחול עליו איסור תקרוב' דכבר הי' עליו איסור נבילה, ואיסור הנאה דתקרוב' ע"ז לא מוסיף הוא כשיטת תוס' לקמן ק"א ד"ה איסור כולל, ומכ"ש אם כל עיקר הנאה בתקרובות דרבנן, ולפי"ז איך יחול עליו ככל איסור תקרובות לאסור בהנאה, ובאמת בצל"ח פסחים ריש סוגי' דהואיל רוצה לחדש, אליבא דתוס' די"ל דגם דהנאה אינו מוסיף כדי שיחול על החפץ איסור אכילה אבל עכ"פ משום איסור הנאה אית איתבי', ואינו מוכרח דהנאה מטעם אכילה אסרה תורה שמביא לידי אכילת וטפילה לאכילה ולכן סובר הרמב"ם [הלכה מאכלות אסורות פ"ח הט"ז] דאין לוקין על הנאת בכל התורה עיי' הלכות יסודי התורת פ"ה ה"ח במל"מ] והיכי דלא חל איסור אכילה דידי' ממילא