כתב סופר גיטין חולין סט

מתרץ דלר"ש איכא תיקון מעט להוציא מאמה"ח, ובאמת כר"י לא אתי' הברייתא דגם לר"ת דצריך תיקון מיד בשעת מעשה ליכא בזה דהרי לב"נ לא אשתרי מיד דמפרכסת אסור לו רק משום מי איכא מידי ובזה דלישראל אסור גם לב"נ אסור (וזה מצאתי לראש יוסף בסוגי' כאן) ולפמ"ש גם לתירץ ראשון שבתוס' שבת ל"א א"ש רק לר"ש ועיי' פלתי סי' ד' וסי' ס"ב שכתב בפשטו' דבריי' כר"ש דמקלקל פטור והיא כשגגה היוצא מלפני השליט ופלטה קולמסו טעות דמוכח דהי' ר"ש סובר דמקלקל חייב ולמסקנא אתי' ברייתא גם כר"י לכאורה, ולפמ"ש א"ש דג"כ למסקנא כר"ש אתי' עיי'. ומעתה נ"ל דר"נ מקשה שפיר כיון דברייתא ג' חטאת כר"ש ובברייתא דב"ק ע"א ע"א גנב וטבח לע"ז פטור מוקי שם היינו ר"ש ולא אמר בפני ע"ז רק לע"ז דכתב תוס' דמשמע שלא לפני ע"ז ע"כ סובר כת"ק דריב"ב בברייתא דכאן דמנסכי' שלא בפני ע"ז ושפיר תקשה כיון דבריי' דג' חטאות כר"ש א"כ גם שלא בפני ע"ז אסור ומיושב קושי' תוס', ומעתה א"ש הפוסקים דלא כתבו לפני ע"ז דלהלכתא פסקינן דגם שלא בפני ע"ז נאסר ולא כר"ה כנ"ל וק"ל. ועפ"ז י"ל ע"ד פלפול קושי' הפלתי למסקנא דר"נ ג"כ סובר אדם אוסר קשה לדנפשי', ולהנ"ל א"ש דכל זה לא קשה רק לר' יוחנן דברייתא דג' חטאת ע"כ כר"ש אתי' דלדידי' דר"ש מצריך תיקון קצת וע"כ דלר"י לא מועיל וברייתא ע"כ כר"ש, אבל ר"נ לעצמו י"ל סובר דלר"י מועיל תיקון קצת כר' אבוה בשבת שם ושפיר ברייתא כר"י אתי' או די"ל דלא מתרץ ברייתא דב"ק כר"י שם דלדידי' צ"ל מאן רבנן ר"ש עיי"ש וא"כ לא קשה מבריי' דג' חטאת די"ל דאתי' כריב"ב דצריך בפני ע"ז אלא הקשה רק לר"י לשיטתו בשבת ובב"ק ואיך עולא אמר ר"י אמר אפי' כ"ד לדעת ר"ה עיי' וק"ל. חייב ג' חטאות כתב תוס' דברייתא לא נחית למנינא רק לרבותא וחוץ לע"ז כדלקמן ועיין פלתי שהקשה למסקנא דע"כ איירי בחצי קנה פגום קשי' מאי אשמעינן הברייתא פשיטא בחצי קנה שאינה נאסרת וחייב ג', ויש לדחוק דאשמעינן דווקא בחטאת עוף חייב ג' ולא בשארי קרבנות ודוחק, ולפע"ד נראה ליישב ע"פ קושי' העולם למ"ד בידי אדם א"א לצמצם א"כ א"א להכשיר בחצי קנה פגום רק כשנאמר יותר מחצי דיצאנו מספק צמצום, וא"כ קשה כששוחט המעט עד חצי הנראה נאסר משום ע"ז וליכא קדשים בחוץ ועל הברייתא ל"ק די"ל כמ"ד אפשר לצמצם ועל הרמב"ם דכתב בהלכת שגגות דין דברייתא נכתוב אופן בחצי קנה פגום קשי' ע"כ, ונ"ל לישב דלמסקנא דגם במעשה כ"ד אוסר היינו דעכ"פ צריך שיהי' מעשה הניכר כגון שוחט מעט בקנה או בעור ובשר דעכ"פ משתנה הבהמה בהניכר לעין שלא הי' בה מתחלה, או במנסך שעושה גמר מעשה תקרובות ע"ז, אבל בחצי קנה פגום מעט שמסיירי' עד חצי משום שא"א לצמצם מעט זה לא מקרי מעשה כלל דלא מטריף בי' דנאמר שהוא גמר דבר מעשה דטריפה ואינו דבר דמנכר ושינוי בבהמה דמתחלה הי' הקנה פגומה ועכשיו מעט ביותר והרי אין מינכר דהא מועט זה הוא להבחין בין רוב לחצי דיש לטעות שיש רוב ואכן צריך מעט קודם חצי שיצאנו עכ"פ מחשש רוב וא"כ כשחותך המעט עד חצי לא נאסר בזה המעט דלא חשוב מעשה כלל ומהחצי עד הרוב בפעם א' בא תקרוב' ושחיטה חוץ כדתני ש"ס בחצי קנה וכו' וא"ש הרמב"ם ומיושב קושי' העולם כנ"ל ונכון. ומעתה י"ל דבאמת הברייתא אתי' כמ"ד א"א לצמצם וא"כ ע"כ בחצי קנה היינו ומעט פחות מזה דאל"ה בלא"ה טריפה ומ"מ א"ש דבב"א באו שחיטת חוץ וע"ז כמ"ש מזה בעצמו אשמעינן דבמעט זה עד חצי לא נאסר משום תקרובת ע"ז דלא חשוב מעשה כלל כנ"ל עיי' וק"ל. ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אסור וכו' כבר הבאתי לעיל קושי' פלתי החמורה לקשי' ר"נ לדנפשי' דסובר ג"כ אדם אוסר, עוד הקשה דלמא ברייתא כריב"ב אתי' דסובר אין אדם אוסר, ונ"ל דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה, הנה תוס' לקמן מחלק בין מעשה שאין ניכר כן להדיוט במעשה הניכר וכ"כ בע"ז יעי"ש ובאמת צל"ע מאי יענה להא דמנסך דג"כ אינו ניכר ואם הוא גמר מעשה הלא גם מעשה דאחז גמר מעשה דשימוש עבד ומ"מ סובר דאינו ניכר לא חשוב רק לאסור לגבוה ולא ידעתי פתר רק ע"פ דוחק וצל"ע, עכ"פ לפנינו דאיכא סברא לחלק במעשה בין ניכר לאינו ניכר, ויש להקשות למה נקט ר"ה שחט סימן א' דהוא מעשה הניכר ולא אשמעינן רבותא טפי במעשה דאינו ניכר כגון שזרק בין קרניה ועיי' בראש יוסף שהרגיש קצת, ולכן נ"ל דבאמת ר"ה במעשה שאינו ניכר אין אוסר ולא כתב דבריי' דמנסך רק סובר דגם ריב"ב וריב"ז לא פליגו