כתב סופר גיטין חולין סז

א"כ לא התכווין לגזול ולהזיק של חבירו דסבור שלו הוא או שאינו נאסר וסובב קושי' הש"ס מדקתני במתני' דגיטין שוגג פטור מזיד חייב ונראה דשוגג פטור קאי גם אמנסך דפטור אבל באמת אסור וקשה הכא בשוגג דלא קני בהגבהה איך יוכל לאסור ועיין פ"י גיטין ג"כ הקשה קושי' אחת משום דפשיטא לי' דשוגג פטור קשה לפרש דווקא על מטמא ומדמע ולא אמנסך ועד"ז קשה ג"כ כמ"ש ומיושב קושי' תוס'. ועפ"ז י"ל קושי' תוס' מנסך היינו מדמע, ולפמ"ש א"ש דלא צריך לתרץ באית לי' שותפות רק הא דבשוגג פטור דמשמע דנאסר צ"ל באופן דאית לי' שותפות, ומזיד חייב לא צריך לאוקמי' בכה"ג דמובן ושפיר צריך מדמע דלא נשמע ממזיד דמנסך וא"ש. ועל פי דברים אלו יש ליישב קושי' הש"ך י"ד [סי' ד' סק"ה] על הסמ"ע ח"מ סי' שפ"ה דכתב דבמנסך דווקא באית לי' שותפות לא שייך לצעורי, א"כ קשה מאי מקשה ממנסך מאחר דכבר אוקמי בשותפות וק"ל הנה הא דאמרי' לצעורי כבר כתבנו לעיל משום דאוקמי' אחזקת כשרות, וגם איכא סברא דאין עובד בשל אחרים רק אסברא זו לא סמכינן היינו כיון דשמענו דאומר מפורש דמנסך לע"ז איך נאמר משום סברא הנ"ל לבטל מעשה ודיבור רק משום חזקת כשרות דוודאי הוא ומוכח מתוכו עיי' וא"כ י"ל בשותפות בגווי במנסך דלא שייך שעושה כל עיקר משום לצעורי מדלא חלק היין כמ"ש הסמ"ע וע"כ דרצונו לעבוד ע"ז ופסול הוא, אבל מ"מ נשארה סברא דאין דרך לעבוד בשל אחרים, אלא דלא סמכינן על זה לבטל דבורו המפורש, אבל בכה"ג עדיין אנו אומרים דלא התכווין לצעורי' ולכן לא חלק חלקו, אבל בשל אחרים אינו עובד דאין דרך בכך ודאמר דמנסך לע"ז היינו בחלק שיש לו בתוך ולא חש לחלוק חלק חבירו שלא יופסד, אבל ג"כ לא הי' כוונתו לנסכו ולעשות תקרובות מה שאין דרכו בו ולא שמענו מפיו נגד זה ולא אסר חלק חבירו רק משום מערב והיינו מדמע כנ"ל, והנה תירץ תוס' בסוגי' דקיי"ל קמ"ל בדרבה מיני', והא דצריך מדמע היינו דהוא דבר מועט, תירץ זה מפוקפק ותלי' בפלוגתא אי ימכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וכבר העיר הפ"י בגיטין על זה ולרשב"ג גם מערב יי"נ דבר מועט הוא והדרא קושי' תוס' ומעתה י"ל דבתחלה תירץ ש"ס שפיר אית לי' שותפות דקושי' לא הוי רק על שוגג כמ"ש ומזיד י"ל בלא שותפות, אבל כשהקשה שנית על סברת לצעורי' דקושי' גם על מזיד קאי כמובן תו לא יוכל לתרץ באית לי' שותפות דלפמ"ש אינו אלא מערב וקשה היינו מדמע ולכן הוצרך לתרץ במומר עיי' בזה וק"ל. והנה שיטת תוס' דנקט רבותא דאם הגביה הוי מעשה רבה וצ"ל מה מעשה הוא זה דאטו מקרי מעשה רבה וזוטא אם טרח העובד הרבה או לא, רק תלי' אי בהתקרוב' עושה מעשה הניכר או גמר דבר כמו מנסך שעשה גמר מעשה של העבודה, וכבר הרגיש בכנה"ג בי"ד בזה, ונלפע"ד סברת תוס' דענין המעשה הוא שישתנה החפץ שנעשה בו דבר שעי"ז אינו כמקודם וכיון שעל ידי הגבהה יוצא מרשות הבעלים לרשותו לענין חיוב אחריות מקרי מעשה רבה כעין שינוי רשות דקונה בגזלן בצירוף יאוש וכדומה כנ"ל להסביר זולת לא ידעתי פתר למו. לפני ע"ז כתב תוס' דלא דווקא הוא ולבסוף מסיק די"ל דאיירי במומר דלא פירש ולפני ע"ז סתם מחשבה לע"ז וקושי' מהרש"א עצומה מה יענה תוס' למסקנת הש"ס דבמומר לא שייך לצעורי ואיך ר"כ דקאי על ר"ה דאיירי במומר אמר אין אדם אוסר משום לצעורי ונ"ל ליישב דהנה תחלה תירץ תוס' דר"ה נקט רבוצה דאורחא דמילתי' בהכי, וצ"ע מה רצה ר"ה בזה לאשמעינן אורחי' דמלתא, ונ"ל די"ל דר"ה דפליג ולית לי' להקל משום לצעורי קמכווין היינו דווקא אם אינו ניכר שום רמיזא במעשה עצמו דלצעורי קמכווין הגם דאיכא חזקת כשרות לומר לצעורי מ"מ לא סמך עליו, אבל כשאינו עובד כדרך העובדים דניכר שינוי בגוף העבודה מודה ר"ה דיש רגלים לדבר דישראל כשר הוא ואוקמי בחזקתו וכל עיקרו רק לצעורי ולכן לא איכפת לי' לעבוד כדרך העובדים ומעתה בכוון נקט ר"ה לפני ע"ז דדרך לעבוד כן משא"כ כשאינו בפני ע"ז מודה דאמרי' לצעורי וכהנ"ל ואפשר יש להעמיס כן בכוונת תוס' דאורחי' דמלתא נקט היינו משום דאורחי' בכך לכן נקטו כן דאל"ה אין אסור משום לצעורי ועכ"פ הדבר נכון לעצמו, ומעתה י"ל דתוס' ג"כ ידע לתרץ כתירוצינו הנ"ל רק דזה ניחא לבסוף דאסיק מסברא דלצעורי וע"כ צ"ל דר"ה דעלי' קאי ר"נ איירי באופן די"ל דאינם אוהבים להדדי עיי' יש"ש בסוגי', משא"כ בה"א דלא אסיק מכ"ז קשה והוצרך תוס' לחדש דאיירי במומר ואגב כתב תוס' די"ל דמשום הכי נקט