כתב סופר גיטין חולין סו

ועפ"ז יש להוכיח כשיטת רש"י לקמן דש"ס סובר בפשיטות דר"נ לאו דווקא על דינא דר"ה קאי אלא סתם אמר בכל גווני אין אדם אוסר מדסתם אין אדם אוסר משמע אפי' במעשה רבה ולא כר"ח דדווקא על ר"ה אמר דינו, דקשה לפמ"ש מאי מקשה ש"ס על ר"נ ממנסך דלמא ר"כ לא פליג רק על דינא דר"ה ליכא נפקותא רק לענין אסורא דרבנן דבאכילה בלא"ה אסור שזה סומך על סברת לצעורי' אבל במנסך דיש לנו לדון לענין שתיה עצמה לכן מחמירי' בה אפי' לענין הנאה ומאי מקשה ש"ס וע"כ דפשיטא לש"ס דר"נ לא אמר דינו רק על דין ר"ה אלא סתמא אמרו אין אדם אוסר ואפי' במעשה רבה היינו שגמר השחיטה או לא שחט רק כ"ד ומ"מ סומך אלצעורי' אפי' במקום שצריכי' לדון אדאורייתא ושפיר הקשה ממנסך ומוכרח שיטת רש"י הנ"ל כנ"ל עיי'. ומעתה נבא ליישב הטור דכתב אפי' סימן א' ולא נקט אפי' כ"ד דהנה בתב"ש וכן מרומז בסמ"ע [ע' בחו"מ סי' שפ"ו] מסבירי' סברת לצעורי' דאין דרך לעבוד בשל אחרים וצ"ע דבגוי ומומר לא סמכינן על זה לומר דלצעורי' מכווני' דאין דרך לעבוד בשל אחרי' ג"כ ויבואר ביתר ביאור לפננו אי"ה עכ"פ איכא סברא דלצעורי' מכווין דאין דרך לעבוד בשל אחרים רק דלא סמכי' עלה להקל גם לדינא דפסקי' לצעורי' קמכווין בישראל אבל לא בנכרי ומומר דליכא חזקת כשרות, ולפ"ז י"ל דהטור אשמעינן דגוי אוסר אפי' אינו שלו דלא אמרינן לצעורי' קמכווין דאין דרך לעבוד בשלו ע"ז לא סמכינן, ואי הוי אמר אפי' כ"ד היינו דבר דלא מיטרף בי' ה"א כיון דלפננו לדון משום תקרובת גם לענין אכילה לא סמכינן אלצעורי' אפי' משום הנאה, אבל היכי דשחט סימן א' ושחיטת נכרי נבילה לעולם ה"א דבזה יסמוך לענין הנאה וטומאה אסברא דלצעורי' דאינו עובד בשל אחרים קמ"ל דאפי' בסימן א' אוסר, וה"ה דהוי מצי לאשמעינן זה בששחט כולו ונקט ביותר סימן א' דאפי' בלי גמר מעשה אוסר וא"ש הכל על נכון וק"ל. רבוצה וכו' פי' רש"י דלא מבעי' אם הגבה קני בהגבהה, ותוס' תמה הלא שניהם אין יכולי' להקדיש זה לפי שאינו שלו חזי' דאינו שלו גם דלענין אונס ברשותו קאי ושוב הקשה מקושי' ש"ס לקמן ממנסך הא התם ע"כ בהגבה איירי, ונ"ל ליישב עיי' סוגי' ש"ס פסחים ה' ע"ב דפשיטא לי' לש"ס דלמאן דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי חמץ שקיבל עליו אחריות צריך לבערא דהוא בכלל לא יראה שאור דממעטינן שלך אי אתה רואה, וחמץ זה מקרי שלך ולמ"ד לאו כממון דמי צריך ריבוי דלא ימצא לך כל שמצוי לך שיש מציאות לך בו והיינו אחריות ולבסוף מסיק דגם לר"ש אינו כממון כשהוא בעין עי"ש היטב. ואומר דלר"ש דדבר הגורם כממון דמי ולא הי' צריך ריבוי בחמץ שיעבור בב"י דשלך מקרי באמת שוב יוכל להקדיש דכי יקדיש את ביתו הוא דשלו הוא וגם אם הבעלים אין יכולי' להקדיש דלאו ברשותו הוא אבל גנב דממועט דאינו שלו ולר"ש שלו. הוא ועיי' בב"ק ע"א ע"ב פלוגתא דר"ש ות"ק בדבר הגורם לממון דמפרש ש"ס דלר"ש מקרי וגונב מבית האיש דשלו הוא והא דאמר ר"י שניהם אין יכולי' להקדיש היינו להלכתא דפסקי' גורם לאו כממון הוא או ללשנא בתרא דפסחים דגם לר"ש דווקא כשאינו בעין, וא"ש דר"ה נקט רבוצה דאל"ה ה"א דטעמי' משום דקני בהגבהה דסובר בהגבהה נעשית שלו משום דסובר גורם לממון כממון דמי כר"ש ואפי' כשהוא בעין ושלא נטעה בזה אמר רבוצה, וש"ס מקשה שפיר לקמן דאזיל למסקנא בלשנא בתרא שם בפסחים דגם ר"ש לא אמר רק כשאינו בעין וא"כ גם כשנאמר שסובר כר"ש ומתרצי' מתני' דמנסך כר"ש מ"מ קשה דר"ש לא סובר רק כשאינו בעין, ובלא"ה לא רצה לאוקמי סתם מתני' כר"ש דת"ק דמתני' בב"ק דלא כוותי' וא"ש. ובזה י"ל קושי' העולם כדמשני ש"ס דלית לי' שותפות בגווי' לר"מ דאית לי' ברירה א"כ לא אסור עדיין חלקו של חבירו כשיחלקו אח"כ וא"כ אכתי מה יענה לברייתא דשם בגיטין דאחד שוגג ואחד מזיד ור"מ הוא דאית לי' ברירה, ולהנ"ל י"ל דקושי' הש"ס לא הי' ממתני' דגיטין רק דלא רצה לאוקמי סתם מתני' דלא כהלכתא כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי, והוצרך לאסוקי' באית לי' שותפות בגווי' אבל ברייתא ר"מ דמסיק ש"ס ב"ק ע"א ע"ב דסובר כר"ש דגורם כממון דמי עיי"ש וא"כ לדידי' ל"ק בלא"ה, והיינו דסוברים כלשנא קמא בפסחים שם דגם בעין סובר ר"ש דכממון דמי עיי' היטב וק"ל. באופן אחר נ"ל ליישב קושי' תוס' וקושי' ש"ס לקמן דרש"י פי' לקמן הא דאמרו מדאגביה חייב בתשלומין היינו דאגביה לאסור וכי כן בשוגג דפי' רש"י היינו שסבור דשלו הוא או שאין נאסר בניסך