כתב סופר גיטין חולין סה

דסובר הרי"ו דאם לבסוף לא זרק אמרי' איפכא דאם הי' דעתו מתחלה לכך ועשה מעשה כדי לזרוק לא הי' חוזר בו עתה ומדחזר ע"כ שלא הי' דבר זה מוסכם מתחלה רק נפל בדעתו ואמר כן ולכן בקל חזר מדיבורו אשר דיבר כנ"ל, והי' נכון בעיני ליישב כן יותר ממה שראיתי. אבל אחר שובי נחמתי כי נ"ל דברי תוס' לעיל אמורים דווקא אם לא שחט כדי לאכול הבשר כי הי' לו צורך בו רק כל עיקר שחיטתו היה כדי לזרוק לע"ז שפיר אמרי' כיון שעשה מעשה ושחט בהמה ע"מ כן בוודאי לא יחזור, אבל אם בלא"ה שחט הבהמה לעצמו ואגב דעתו בשעת שחיטה שיזרוק הדם לע"ז לא שייך סברת תוס' כיון שעשה מעשה הסכים בדעתו, דהא בלא"ה הי' שוחט ולא יפסיד המעשה כשיחזור מזריקה, וע"כ תוס' בתירץ זה מוקי פלוגתא דר"י ור"ל בשוחט רק כדי לזרוק, ולא כפי' רש"י לעיל שם דשחטה לעצמה כדי שיזרוק הדם, ותוס' סובר דשוחטה כדי לעבוד בזריקה אבל לא עבדה בשחיטה עצמה עיי', ולפ"ז דברי הרי"ו אינם מיושבים דגם אם חזר ולא זרק מ"מ י"ל שהי' דעתו מתחלה כך ושחט עיקר הבהמה לעצמו ואגב הי' דעתו לזרוק ועתה חוזר ממחשבה שהי' לו עיי' וק"ל. אי אינש אלמא הוא עיי' חי' רשב"א ועיי' תשובת צ"צ סי' ס"ג ועיי' תשובת משאת בנימין סי' ל"ה בזה ועיי' חידושי אאמ"ו זצ"ל כאן ועיי' תשובת חתם סופר. בעזה"י מה שחנני הי"ת סוגי' דרבוצה חולין מ' ע"א בלימוד הישיבה תחלת זמן הקיץ שנת אשריך וטוב לך פה פ"ב יע"א. אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה כיון ששחט בה סימן א' אסורה, הנה הוכיח ש"ס לקמן דע"כ סימן א' לאו דווקא מדסמך אעולא וע"כ כ"ד וצ"י למה נקט ר"ה באמת סימן א' ולא פירש דעתו דאפי' בכ"ד סגי הלא יש לטעות בדבריו כדס"ד דר"פ לקמן ועיי' ט"ז סי' ב' שרוצה לחדש דבאמת סימן א' דווקא צריך היינו מידי דמטרף בי' וה"ה כ"ש בוושט וצ"ל לדידי' הא דנקט רבא סימן א' ולא כ"ש בוושט היינו כיון דדרך לשחוט בקנה תחלה, וש"ך בנה"כ הקשה עליו דמסוגי' מוכח דלא צריך מידי דמטרף בי', אבל לא מישב הדקדוק דנקט רבא סימן א' והלא אפי' בעור ובשר נאסר וביותר קשה על לשון הטור סי' קמ"ה דכתב דאם שחט נכרי אוסר ואפי' סימן א' ואפי' אינו שלו וצ"ע כיון דבא לרבותא דאפי' סימן א' הול"ל אפי' כ"ש דאיכא רבותא יותר, וליישב נ"ל הנה מסקנת הש"ס דהחולקי' על ר"ה טעמייהו משום לצעורי' קמכווין וע"כ ר"ה פליג על סברא דלצעורי' ולא סמך להתיר משום זה, והנה בפלתי העיר די"ל דתולי' זה אי אדם אוסר שאינו שלו דאורייתא או דרבנן די"ל בדרבנן סמכי' דלצעורי' משא"כ אי אוסר מדאורייתא עיי' בו, ובאמת כראה דעת הפוסקים דאדם אוסר במעשה מדאורייתא ועיי' תב"ש, אבל אומר דלפמ"ש תוס' ב"ק ע"ב ע"ב וכן בש"ס שם דאיסור הנאה בתקרובת ע"ז רק דרבנן עיי"ש א"כ י"ל דאיכא סברא יותר לסמוך על סברא דלצעורי' לענין הנאה מלענין אכילה דדאורייתא הוא ולא סמכינן על לצעורי' שמא לא התכווין לצעורי' משא"כ לענין הנאה ספיקא דרבנן הוא אלא די"ל דכיון דאנו דנים על שני דברים על אכילה והנאה יחד וכיון דלענין אכילה אנו מחמירי' ומחזיקי' לאסור מספק שוב גם לענין הנאה לא נוכל לעשות סתירה להקל בו כיון שאמרנו שלא לצעורי' כיון ועיין בענין זה בב"י או"ח סי' תל"ח סברת הראב"ד דאם בא הספק לפני' בעוד שצריכי' לדון על הדאוריי' כגון לענין ב"י וגם לענין ביעור גם אחר שסילק הדאורייתא מ"מ צריך לבדוק מדרבנן כיון שהי' הספק נולד בעוד שהי' דנים לענין דאורייתא והי' צריכי' להחזיק האיסור ולהחמיר בה ומכ"ש כאן שענין לפנינו לדון על האיסור דאוריי' ועיי' ש"ך יו"ד סי' ס"ו ס"ק יו"ד וכן מבואר בספרי אחרונים סברא זו בדוכתא טובא [עיין במחה"ש או"ח סימן קפ"ד סק"ה] ואריכת הראי' שלא לצורך, ומעתה אומר דבכיוון נקט ר"ה סימן א' והיינו ששחט סימן א' בפני ע"ז והלך לו ולא שחט הוא או אחר הבהמה סימן הנשאר וא"כ שוב אין לפננו לדון על אכילה דבלא"ה אסורה דלא הי' שחיטה ראוי' ואנו אין לנו לדון משום תקרובת אי כיוון לצעורי' רק לענין הנאה וטומאה דרבנן כדסובר ר"י דטומאת תקרו' רק דרבנן עיי' תוס' פסחים ס"ח ע"א ומ"מ מחמיר ר"ה ולא סמך אסברת לצעורי' ואי הוי נקט שחט כ"ד ה"א דווקא באופן זה שאנו צריכי' לדון גם על אכילה דאוריי' אנו מחמירי' גם לענין הנאה וטומאת תקרובות אבל לא כשעשה אותה טריפה שאין לנו לדון רק על איסורי דרבנן קמ"ל ר"ה ונקט שחט סימן א' וה"ה מעט וושט הי' יוכל לינקט רק שרגילות לשחוט בקנה כמ"ש לעיל להט"ז וא"ש עיי'.