כתב סופר גיטין חולין סד

ב"ב שם שמפרש במי שכתב נכסיו דאינו רוצה משום שונא מתנות יחי' נראה דסובר כרשב"א הנ"ל עיי"ש:

וראיתי בחידושי אאמ"ו זצ"ל שסברתו דבמתנת שכ"מ ליכא משום שונא מתנות יחי' דכיורש שוי' ורבנן מהדרי' אבתרי' גם זה חידוש דין עיי' בכ"ז. והנה פסק הרמב"ם בכ"מ ספיקא דדינא אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וכן בשחט ולבסוף זרק ג"כ ספיקא. וכן פסק בטוש"ע, ועיי' יש"ש שהקשה על הטור דכאן [ביו"ד סימן ד'] הביא סתם דאיכא ספיקא, ובח"מ מביא שיטת אביו הרא"ש דפוסק כרבנן מדהביא בב"ב פלוגתא דרבנן ורשב"ג סתם ולא הכריע, ועיין סמ"ע וש"ך בח"מ סי' רמ"ה סק"י] שם, והנלע"ד בישוב הדבר, דסובר הטור בדין שוחט ולסוף זרק כ"ע מודים להחמיר משום רשב"ג די"ל דחכמים לא פליגו מטעם דל"ל הוכיח סופו על תחלתו, רק משום דאיכא הוכחה התם מדלא צווח ע"כ דהי' רצונו בכך כסברת רשב"ג דאמר עדיין לא אתי לידי, ועיי' תוס' ד"ה כ"י לא אתי לידי דש"ס בב"מ לכ"ע אזיל עד דלא ידע טעמא דשתק גם רשב"ג מודה ועיי' מהרמ"ל, וא"כ י"ל לא ניחא לחכמים בטעמא דרשב"ג דשתק ולכן הוכיח דע"כ לא היה תחלתו כסופו, אבל היכי דליכא האי הוכחה גם חכמים מודים וא"כ כאן בשחט ולבסוף זרק ליכא הוכחה, והיינו לפמ"ש התב"ש [סי' ד' סק"ב] דאיירי דלא היינו אצלו בשעת שחיטה ואפשר הוציא כן בפיו דרוצה לזרוק לע"ז וא"כ ליכא מתנגד מלאמור הוכיח סופו על תחלתו גם חכמים מודים, והא דאמר משום כבודו דרשב"ג משום דלא ברירא דאולי טעם חכמים דפליגו על רשב"ג משום דלית להו הוכיח סופו כלל וגם כאן פליגו או אולי י"ל כאן איפכא דאיכא חזקת כשרות וכ"כ רשב"א כדמייתי מנפל לגג דלכן אמר משום כבודו גם דחכמים לא פליגו מ"מ יש לחלק משום חזקת כשרות, וכן נאמר אנן, והא"ש דהרא"ש פסק כרבנן בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דיהי' טעם חכמים מאיזה טעם שיהי' עכ"פ הלכה כותייהו, והביאו הטור בח"מ, אבל בשחט ולבסוף זרק סובר הטור גם הרא"ש מודה להחמיר משום כבודו דרשב"ג דאפשר גם חכמים מודים בכאן כמ"ש כנ"ל נכון וק"ל. והנה היש"ש כתב להוכיח כהרא"ש דהלכה כרבנן דאל"כ איך אמר משום כבודו דרשב"ג הול"ל משום ספיקא דדינא ולא שייך בזה משום כבודו וע"כ דהדין כרבנן רק באיסור משום כבודו דרשב"ג חש והחמיר עיי' בו, והנה דקדוקו חמור וצריך ישוב לשאר פוסקים דסוברים דספיקא דדינא הוא למה אמרו משום כבודו דרשב"ג, ונ"ל ליישב, הנה התב"ש כתב הא דאמרי' בשחט ולבסוף זרק הוכיח סופו הגם דבעינן שיוציא בפה ודברים שבלב לא הוי דברים, מ"מ כיון שלבסוף זרק ואמרי' הוכיח סופו על תחלתו הוי אומדנא דמוכח וניכרת מתוך מעשיו עיי' בו, ואומר דזה דווקא לרשב"ג לעצמו הוכיח סופו על תחלתו כחזקה וודאי הוא, א"כ י"ל שפיר הוי אומדנא זו מוכח וניכרת, אבל אנן בדידן שמסופקים בהוכחה ואומדנא זו איך נאמר להחמיר משום כרשב"ג עכ"פ אנו מסופקי' באומדנא זו תו לא הוי מחשבתו ניכרת וא"כ אם באמת חושב לע"ז לא מזיק כיון דליכא אומדנא דמוכח וניכרת מתוך מעשיו כיון שאנו מסופקי' אם מחשבתו כך ואין מקום להחמיר משום ספיקא דדינא רק משום כבודו דרשב"ג דלדידי' דאיכא אומדנא והוכחה וודאית אוסר מדינא ולכן אנו עושים ומחמירי' כמו שהוא החמיר וא"ש משום כבודו דווקא ולא מדינא ומ"מ הוכיח הרמב"ם שפיר דע"כ ספיקא דדינא הוא דמשום כבודו לא הי' מחמירי' דלא מצינו כזה להחמיר במקום שאין הלכה כמותו וכן נתקשו על הרא"ש, ולרמב"ם א"ש הכל דהוכיח מדמחמיר משום כבודו ע"כ דספק אי הלכה כרשב"ג ומ"מ לא אמר בנידן דשחט ולבסוף זרק רק משום כבודו כמ"ש וא"ש הכל על נכון וק"ל. ועיי' ב"י בשם הרי"ו דכתב דאם שחט ולבסוף זרק ממש דאסור באכילה, והקשה ב"י למה דווקא באכילה ולא בהכאה ממ"נ אם הי' מחשבתו תחלה לע"ז גם בהכאה אסור, ונלפע"ד דסובר דהא דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו הגם דמחשבה אינה מזקת, כקושי' התב"ש וכבר כתב הפלתי דלא אמרינן שבאמת אמר עיי' בו, ולכן סובר הרי"ו דהוכיח סופו על תחלתו אינו מועיל רק שידעי' דהי' במחשבתו כן מתחלה וגם כי המחשבה אינה אוסרת מ"מ לא הי' שחיטתו לאכול בכשרות ומכ"ש אם בפ"א נעשה מומר וחשוד על הקל דנבילה ולכן רק באכילה אסור ולא בהנאה כנ"ל נכון וק"ל. עוד הקשה על הרי"ו דמצריך דווקא שיזרוק באמת כיון ששחט ע"מ לזרוק גם אם לא זרק אסור עיי' בב"י ועיי' פלתי ועיי' ספר כנפי יונה, והי' נ"ל ליישב ע"פ סברת תוס' לעיל ד"ה ר"ל אמר דהורגי' אותו ולא חיישי' שיחזור בו כיון שעשה מעשה ע"כ שהסכים בדעתו מתחלה אחר התבוננת רב וגמר בדעתו לזרוק ושוב לא יחזור בו, וי"ל