כתב סופר גיטין חולין סג

הי' שוחט ע"מ כן דאלולי כן אלא עכשיו יצרו תוקפו הי' שוחט בהמה אחרת כדי לזרוק דמה והוא נכון, ועיי' בספר כנפי יונה דג"כ גמגם בזה ולא עלתה בידו שפיר, ומ"ש אאמ"ו זצ"ל הוא הנבחר. דתנן הכותב נכסיו לאחרים והי' בהן עבדים וכו' צל"ע דלמא דווקא בזה סובר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו דסובר המשחרר עובר בעשה, והנה עיקר איסור השחרור הוא להפקיעו מהשיעבוד ולהפקירו שיזכה בעצמו ועובר בלעולם בהם תעבודו, ועיי' רשב"א גיטין פ' השולח [ל"ח א' ד"ה המפקיר] דכתב הא דמי שציוה לבניו שחררו עבדי דאמרי' מצוה לקיים דברי המת הגם דלא נאמר מצוה לקיים לעבור עבירה, כיון שציוה שחררו כבר הפקיע אותו מעבדות רק מעוכב גט שחרור לית בי' איסור לשחרר כיון שבלא"ה א"א לעבוד בו ונראה כי כל עיקר האיסור הוא הפקעת השיעבוד, וא"כ בזה שאמר על עבדים אי אפשר בהם אם כבר קיבל אותם במתנה ואמר אי אפשר הוא לשון הפקר וזוכים בעצמם וכ"כ רש"י כריתות כ"ד ע"ב דזוכי' בעצמם וכן מבואר בפ' השולח גבי גר שמת, וא"כ עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, ולכן אמרי' הוכיח סופו דאמר אי אפשר היינו שלא קיבל אותם מעיקרא והם ברשות בעלים ראשונים, וחזקת כשרות דידי' הוא הוכחה על תחלתו שלא יעבור איסור, ועיי' ר"ן כתובות פ' הכותב [פ"ה ב'] גבי נכסי לטובי', דמייתי תוספתא דמי שאמר שחרור טבי עבדי דאמרי' דוודאי לא שחרר אותם על מגן דלא יעבור בעשה עיי"ש וא"כ איך מדמה הא דרשב"ג לכאן דגם אם נאמר דלא מתנגד חזקת כשרות דנאמר עתה הוא דיצרו תוקפו עכ"פ הוכחה ליכא דתחלתו כסופו וצל"ע, וי"ל בזה שיטת רשב"ם ב"ב קל"ח דלר"ל גם אם צווח מתחלה מ"מ הפקר הוא וכתב דרשב"ג ע"כ פליג ותוס' שם הקשה א"כ מנ"ל לר"ל דרבנן פליגי בזה ארשב"ג עיי"ש, ונ"ל ראי' לרשב"ם דצ"ל למה פליגי דווקא בהי' בהן עבדים ואמר א"א בם, ונ"ל דווקא בעבדים ס"ל לרשב"ג כבר זכו יורשי' דאנן סהדי דלא נתן הנותן רק לו ולא שיהי' הפקר כשלא ירצה לקבל דא"כ יעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו ואמרינן דחזקה דלא הקנה רק לו ואם לא יקבל יחזור לו אבל בשאר מתנה ס"ל כר"ל דהוי הפקר דאמרינן מדלא אמר ואם לאו יחזור לו ניחא לי' שאם לא יוכל יהי' הפקר ואיכא ראי' לשיטת רשב"ם ודכוותי' כנ"ל עיי' בזה. ובזה ישבתי מה דצ"ל הרשב"ם בב"ב קל"ח והיו בהן עבדים ואמר אי אפשי שאינו רוצה לפרנסן וגם אינו רוצה לומר עשה עמי ואינו זנך טפי עי"ש, וצ"ל מה רצה רשב"ם בזה לפרש מאי טעם שאינו רוצה בעבדים אולי לטובת עבדים עושה או מאיזה טעם שיהי', ולהנ"ל י"ל דהי' קשה לי' קושי' דידי וי"ל שסובר כשיטת רמב"ן בגיטין פ' השולח ומובא במג"א סי' צ' דעיקר עשה דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם ולכן כשעושה לטובת עצמו לית בי' איסור כלל עיי"ש, ולפ"ז א"ש דמפרש רשב"ם שאמר אינו רוצה בעבדים לא לטובת עבדים רק שמכווין לטובת עצמו שאינו רוצה לפרנסם וגם עשה עמי ואינו זנך אינו רוצה שזה מדת אכזריות וכן מבואר בגיטין שאין נוח לאדם בזה שיחזור עבדו על הפתחים ויתבזה הוא, וכי כן ליכא עשה דשחרור ושפיר מדמה הש"ס הכא רשב"ג לדהכא וכן בב"ב מדמה זה כדאיירי בתחלה במתנת שכ"מ עיי"ש, וצ"ל דש"ס פשיטא לי' דבהכי איירי שעושה לטובת עצמו דסובר דאי אית בי' עשה גם חכמים הי' מודים לרשב"ג דאיכא ראי' מוכרחת מכח חזקה ומסתמא רבנן סוברי' כהלכתא דמשחרר עובר בעשה וא"ש עיי'. אלא להראשונים החולקים על הרמב"ם הנ"ל עיי' רשב"א גיטין ובשבת ט' א"כ תהדר קושיתי לדוכתא ולפמ"ש מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דאיכא גם כאן סברא דכיון דזורק מסתמא כבר שחט לע"ז דאי לא לא הוי זורק י"ל זה ועדיין צ"ע. כ"ע דלא קנה כתבו הראשונים דמוכח דמי שגילה דעתו שאינו רוצה בדבר גם דהדבר זכות הוא לו מ"מ כיון שלבסוף אומר, דאינו רוצה בו לא קנה, ובחוב אפי' לבסוף אומר שרוצה מ"מ כיון שהדבר בעצמותו חוב הוא לו אין זכים לו שלא בפניו, וכן הסכמת הראשונים בכ"מ, חוץ כשגילה דעתו מתחלה שחפץ במה שהוא חוב כגון אשה שגלתה דעתה שרצונה בגט בזה מבואר בראשוני' במקום אחר דיוכל לזכות שלא מרצונה, ועיי' חידש ברשב"א קדושין מ"ד מ"ה שכתב שי"ל דהא דעומד וצווח לא קנה דווקא במתנה דהדבר בעצמו חוב דשונא מתנות יחי', רק המקבל מתנה ואינו יוכל לעמוד מפני חמוד ממון אמרי' זכות הוא לו, אבל אם לבסוף גילה דעתו שהוא מהשונאי' מתנות חוב הי' לו ולכן מעיקרא לא מועיל משא"כ בדבר שהוא זכות גמור רק לבסוף אמר שאינן רוצה בו י"ל מ"מ עד שלא גילה דעתו זכה בו ע"י אחר עי"ש ונראה מסוף דבריו שחזר בו, ועיי' רשב"ם