כתב סופר גיטין חולין סב

ור"ל איירי ששוחט ע"מ שיזרוק הגוי ואסור, ובבדה"ב הקשה עליו הא זה מחשב וזה עובד לא אמרי', ובמשמר' כתב דכיון דשוחט כדי שיזרוק הגוי אוסר שפיר, ועיי' בש"ך שכתב דמ"מ רק באכילה אסור, היינו מדרבנן משום שמא ישחוט לזרוק בעצמו כיון שחזי' ששחט ע"מ שיזרוק הגוי, ולפ"ז א"ש דנקט פסולה דליכא רק איסור אכילה וא"ש וכ"כ בפמ"ג דלרשב"א ניחא פסולה עיי', ומעתה א"ש דהוכיח הש"ס דע"כ זה מחשב וזה עובד ל"ל דאל"כ למה נקט פסולה דיהי' זבחי מתים ממש, וע"כ דזה מחשב לא אמרי' רק באכילה בכה"ג אסור וכהנ"ל ומיושב קושי' תוס' וק"ל. ועיי' בתבואת שור שכתב דאם מצוה לגוי לזרוק הורגים אותו ובהמה אסורה דגם דאין שליח לדבר עבירה, בע"ז יש שליחות כמבואר בע"ז נ"ד ע"ב עכ"ד, ולדעתי אינו מבואר ולא יתבאר דשם לאו מטעם שליחות אתי' עלה רק לענין אין אדם אוסר דש"ש כיון דגלו דעתייהו דניחא להו אינם מעכבים הבעלים על ידי העובדים ויוכל לאסור בעבודתו, ולשון שליחותייהו קעבדינא לשנא בעלמא הוא בש"ס וכ"כ הראשונים בע"ז שם, אבל שליחות מאן דכר שמי' דשאני ע"ז מכל איסורים שבתורה דאין שליח לדבר עבירה רק יש מחמירים לחומרא יש שליחות וק"ל. הא מקמי דשמע מר"י קושי' תוס' צ"ע א"כ בכ"מ שמקשה מאמורא ממשנה וברייתא יתרץ כן, והרבה פעמים שמצינו שחזרו ממשנה וברייתא, אבל היכי דלא מצינו לא נאמר שבאמת שמע וחזר, וגם גוף לשון הא מקמי דשמע' הא לבתר דשמע:

משמע דקאי על דבר ידוע דשייך הא ועיי' מהרש"א, ונ"ל דבאמת קשה בר"ל דפליג בחוץ אם מחשבים מעבודה לעבודה דלא יליף חוץ מפנים הלא לדידי' בפנים גופי' דווקא בפיגול ואיך נילוף חוץ יותר מבפנים וראיתי שכן הרגיש בראש יוסף ונ"ל דבה"א הי' צריך לדחוק כר"ל, ולמסקנא מתרץ הא מקמי' דשמעה מר"י דקשה ממתני' דמוכח דילפי' פנים מפנים אמר דלא ילפי', והא היינו שפליג בחוץ דלא ילפי' מפנים אמר אחר דשמע מר"י וחזר ילפי' פנים מפנים. ולכן אמר אבל חוץ מפנים לא ילפינן כנ"ל וק"ל. ע"ב מקום שאין מחשבה פוסלת וכו' הקשה תוס' על רש"י מהנהו טייע' דלקמן דאם זורק הדם אח"כ לא נאסר הבשר שמעתי שכתב ברמב"ן דליכא ראי' דלאחר ששחט הבהמה ודמא ואלבא לנכרי א"כ במה יוכל לאסור בשר של ישראל אח"כ כיון דבשעת שחיטה לא עבד בדמא רק אח"כ ובמה יאסר בשר שאינו שלו, ור"א במתני' אמר ביש לגוי חלק ומחשב בשעת שחיטה אוסר השחיטה ופוסל כולם משא"כ כשעובד אחר השחיטה ורש"י כא כתב כן רק כשזורק שלו אח"כ, אלו דברי רמב"ן חולין, וצ"ע באמת על התוס' שהקשה על רש"י. אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן פי' רש"י דדלמא אחר השחיטה נכנס בו יצה"ר, וצ"ל כמה באמת לא נוקמי ישראל אחזקת כשרות כל זמן האפשר, ועיי' ש"ך סס"י א' מ"ש במי שנשתמד דלא אחזקי' כן למפרע והפר"ח סי' ב' הביא ראי' מכאן דחזינן דלולי הוכיח סופו לא אמרי' דכמו דעכשיו עע"ז כן קודם, ועיי' תב"ש סי' ב' דהאריך ליישב עיי' בו דכתב דהוא כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר דמחזיקי' למפרע בחסר משום חזקת טמא כן בבהמה בחזקת שאינה זבוחה עומדת, ועיי' שב שמעתתא מהגאון קצה"ח שדחה דברי התב"ש כי אין זה דומה דשם אמרי' אותו מעשה שלפנינו שחסרה ונתרוקנה המקוה נעשה ונתחדש מכבר משא"כ בנידן זה שנאמר שכמו שעשה עתה כן עשה מלפנים מעשה כזה לא אמרינן עיי"ש שמביא ראי' לדבריו מפסולי עדות דלא פוסלי' למפרע, ועיי' תשובת בית אפרים יו"ד סי' ב' שכתב כי אם סברתו נכונה אבל בנידן דשוחט לא צריכי' לומר רק שלא כיוון בשחיטה ופסולה היא ולא צריכי' שעשה מעשה עיי' בו, והנה בסוגיתינו י"ל אם צריכים אנו לומר שכמו שזרק עתה כן שחט ג"כ לע"ז ושחיטתו היתה העבודה דומה זה לסברת הש"ש שתרי מעשה לא אמרי', אבל אם סגי כשנאמר שמה שעושה עתה שזורק לע"ז הי' כבר במחשבתו בשעת שחיטה אין זה רק מעשה א' ששחט כדי לזרוק ואנו דנים אם התחיל זה עתה או בשעת שחיטה, ולפמ"ש הפלתי דאנו מוכרחי' לומר דכמו שמרק עתה כן כבר שחט לע"ז לעבוד בשחיטה א"כ הוי שני מעשים, והנה מהנראה מפר"ח ואחרונים דל"ק להו כלל איך נאמר הוכיח סופו ולא נוקמי אחזקת כשרות, ע"כ דס"ל כיון דבחד מעשה הוא לא מחזיקי' באותו מעשה, ואינו נוח לי בזה, והנכון מה שראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, דידעו חכז"ל דאין דרך עבודה לזרוק דם מבהמה שלא שחט לע"ז ולכן אמרי' תוכיח סופו דזרק, דמתחלה