כתב סופר גיטין חולין סא

במחשבתו ופשיטא דאסורה דהוי זבחי מתים, והן הן דברי רש"י ודאשחטה לע"ז שהי' בדעתו לעובדה בשחיטה זו ד"ה אסירה דהיינו שבכ"מ במה שהי' בדעתו לא נאסרה אבל בכאן נאסרה כנ"ל ליישב עיי' וק"ל. אלא זביחה דע"ז היכי משכחת לה, כתב תוס' תימא אי חשיב פיגול בלא דיבור א"כ לא מקשה הש"ס כלום, הנה נראה מתוס' דמצדד דבקדשים במחשבה לחוד תפסל, וכבר האריכו בזה בתויו"ט ובמל"מ פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין שתמה דבכ"מ פשיטא לתנא דצריך דיבור דווקא בקדשים, ולפע"ד יש לעיין, די"ל מסברא גם דבכ"מ מחשבה אינה כלום ודברים שבלב לא הוי דברים, מ"מ בקדשים דשחיטה צריך כוונה דכתיב לרצונכם תזבחוהו כמבואר לעיל [י"ג א'] וצריך שמכווין לשם שחיטת קדשים אלא דלא צריך לכווין לשם מי ומה דסתמן לשמן קיימין, אבל כוונת שחיטה לשם קרבן צריך, א"כ מעשה שחיטה לחוד אינה כלום רק תלי' בכוונה י"ל דלכן כוונה לפגל או שלא לשמה פוסל ולא אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים לבטל מעשה שעשה כיון דמעשה בפ"ע אינה כלום בלא מחשבה ויוכל במחשבה לחשוב פסול מצד אחר כגון שלא בזמנה או מקומה, משא"כ בשחיטת חולין לע"ז וכדומה דלא צריך למעשה שום מחשבה ולכווין כדי להכשיר אמרי' אין מחשבה מבטלת המעשה שעושה רק דיבור מבטל כשמפרש דבריו בשעת מעשה שלשם זה עושה כמבואר ועיי' בקדושין ר"פ האומר כנ"ל עיי'. אלא דיש לשדות בי' נרגא דכל זה בשוחט קדשים עצמו דהמעשה תלוי במחשבתו לכן יוכל לחשוב לפסול, אבל למ"ד זה מחשב וזה עובד הבעלים שמחשבים על עבודת השוחט לא יפסל במחשבה לחוד כיון דלא תליא המעשה של הכהן בכוונתם שיתנו מחשבתם למעשה דידי' רק לא יהי' להם כוונה להיפוך ואיך תפעל מחשבתם על מעשה דידי' על שלא בזמנו ומקומו הגם דתורה ריבתה דבעלים מפגלים היינו בדיבור ודין הוא כך דדיבור הבעלים פוסל הקרבן ולא תלי' בשוחט ועובד לחוד, אבל מחשבה שאינה כלום בכ"מ לא תזיק ושאני מחשבת העובד כמ"ש כנ"ל עיי', ומעתה י"ל דלמ"ד זה מחשב וזה עובד אמרי' וטעמא דלמד כן ממקריב אותו לא יחשב דבעלים הם המקריבים והם מפגלים, צ"ל ע"כ דלא יחשב היינו דיבור ולא מחשבה דאיך תזיק המחשבה שאינה כלום בכ"מ וע"כ צ"ל מחשבה היינו דיבור, ולית לנו כלל דמחשבה תפסל אפי' בעובד עצמו כיון שצריך ע"כ להוציא פשטות דלא יחשב ממשמעותי', אבל למ"ד זה מחשב לא אמרי' י"ל שפיר דקרא לא יחשב כמשמעו מחשבה ולא צריך לדחוק וגם לא צריכי' לומר חידוש הוא מבכ"מ דמחשבה לאו כלום די"ל הכא שאני דתלוי הכל במחשבתו כמ"ש, והא"ש דכאן בברייתא דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' כתב תוס' שפיר דגם במחשבה נפסל, ובשאר מקומות י"ל תוס' אזיל אי מחשב וזה עובד אמרינן כן י"ל סתירת התוס', ואם לא מכוונים בתוס' עכ"פ הדברים בעצמם ראוים לאומרם והבן זה. והנה בהגהת מל"מ הקשה אם במחשבה מפגל איך ה"א שלוקין עד שהוצרך הרמב"ם לומר דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין פשיטא אטו מאן דאכל תמרא בארבלא לוקה עיי"ש, ועיי' בראש יוסף שתמה אטו לא משכחת ג"כ במפגל בדיבור וה"א דלוקה קמ"ל דהוא אין בו מעשה, ונ"ל דהקושי' אזלת כפי השיטה דמייתי במל"מ הלכות מלוה ולוה פרק ד' הלכה ו' ד"ה והנה כל דהיכי דאיכא בענין שנעשה איסור בלא מעשה גם אם עושה במעשה מ"מ אין לוקין עיי"ש והטעם נראה כיון דכללא לאו שאין בו מעשה אין לוקין וא"כ אין לומר דאמרה תורה לא תעשה כן ואם לאו ילקה דהא איכא בזה באופן שיש מעשה ואין בו מעשה וע"כ לא אמרה התורה ואם לאו ילקה דהא כשעושה בלא מעשה ליכא מלקות וע"כ דלא נאמר מלקות בזה ואפי' כשעושה במעשה אין לנו מלקות עיי', וא"כ י"ל דכן אם המקריב לא יחשב היינו גם במחשבה ע"כ לא נאמר בי' מלקות דהא על מחשבה אין לוקין שוב לא ידענו מלקות אפי' בדיבור ושפיר הקשה הגהת מל"מ למאי צריך הרמב"ם טעם דלאו שאין בו מעשה תיפוק לי' כיון דבמחשבה ליכא מלקות ממילא בדיבור ליכא מלקות וא"ש, והנה כי כן יש להוכיח באמת מרמב"ם דל"ל כשיטה הנ"ל שבמל"מ הנ"ל אלא דהיכי דאיכא בלאו אין בו מעשה ויש בו על מעשה לוקין, או שגם על שאין בו מעשה לוקין ג"כ ועיי' גם זה במל"מ מלוה ולוה שם עיי' וק"ל. חוץ קשי' לר"י קושי' תוס' מבוארות דלמא סובר ר"י זה מחשב וזה עובד, ונ"ל דש"ס הוכיח דע"כ ל"ל כן. דהנה ר"י אומר שחט ע"מ לזרוק פסול ונתקשו הראשונים לא אמר זבחי מתים משמע רק באכילה אסור ובחידושי ר"ן מוחק הגירסא, ולדברי הרשב"א בחי' ובתה"ב דחידש דין דר"י