כתב סופר גיטין חולין ס

אם הא דצריך להמתין עד שתצא נפשו רק אסמכתא בוודאי א"ש, ולא הוי ידעי' רק אם לא זבח דהדרא לאיסור אמה"ח אבל איסור בבהמה שמתה לא הוי ידעי, ולכן לא הי' קשה לתוס' רק לשיטה דאיכא עשה דוזבחת דלא אמרי' הדרא לאיסורא א"כ שפיר קשה בלא קרא דנבילה אסורה הוי ידעינן מוזבחת דעשה זו איכא בין מחיים ובין לאחר מיתה כנ"ל עיי' כי נכון הוא. דף ל"ח ע"ב השוחט לכותי שחיטתו כשירה עיי' רשב"א דבאמת שחיטתו דווקא כשירה ולכתחלה לא ישחוט, וחי' ר"ן כתב דאף לכתחלה כשר ונקט דיעבד דה"א דמותר לשחוט היינו דליכא משום לפני עור קמ"ל דשחיטתו כשירה דמותר לאכול, ועיי' מ"ש על דברי חידושי ר"ן לעיל ל"ג ע"א, ועיין ראש יוסף דכתב למה באמת ליכא לפני עור או משו' דאינו עושה מעשה כלל רק הנכרי חושב מעצמו לע"ז או כיון דבלא"ה הי' עושה, וצ"ל למה לא אשמעי' מתני' באמת דין זה דמותר לשחוט לכתחלה דליכא לפני עור וגם שחיטתו כשירה שנדע שמותר לאכול, וזה לא ידעי' משחיטתו כשירה דליכא לפני עור דמ"מ י"ל דאסור לכתחלה דגם אם אין הבהמה אסורה מ"מ הגוי עע"ז, וללשנא דת"ק פליג דל"ל סתם מחשבת נכרי לע"ז א"ש כיון דדיעבד מותר משום דסתם מחשבתו לע"ז לא אמרי', א"כ ממילא ידעינן דלכתחלה מותר, אבל ללשנא דת"ק ג"כ סובר סתם מחשבתו רק זה מחשב וזה עובד לא אמרי' א"כ קשה כהנ"ל, ונ"ל די"ל דאם באמת איכא משום לפני עור שחיטתו פסול משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני א"כ כיון שאסור לשחוט משום לפני עור שחיטתו לא מהני, וכי כן מוכח מדשחיטתו כשירה ע"כ דלית בזה משום לפני עור וכו' ולמ"ד דאי עביד מהני צ"ל דסובר כלשנא דלא אמרי' סתם מחשבתו לע"ז וזה טעמא דת"ק וא"ש, ופשיטא לשיטת מהרי"ט [הובא בנתיבות חו"מ סי' ר"ח סק"ב] דהיכי דלעולם עביד איסור לא אמרי' אי עביד לא מהני ליתנייהו לדברים אלו וצע"ק. אפי' שחטה לאכול מחצר הכבד שלה, הא דכל הבהמה נאסרה ולא אמרי' דחלקו המבורר היינו חצר הכבד זה אוסר ושל ישראל מותר, צ"ל כיון דמחשב לע"ז בחלקו פוסל השחיטה כיון שמחשב לשחוט לע"ז ומועיל כיון שיש לו חלק בו, ולכן ב"ק ג"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו איך אוסר בהמת חבירו ודמתרץ לקמן בסוגי' דרבוצה על שנים אוחזי' בספק דאית לי' שותפות היינו דאין מבורר חלקו וממילא משום ספק כל בהמה אסורה אבל כאן דמבורר חלק הנכרי למה תאסר חלק ישראל כן הקשני המאה"ג מהר"מ ברעזווא אבדק"ק יערגין, גם י"ל שישראל נתן לו רשות אם רוצה לעבוד אינו מוחה בו וכש"ס ע"ז נ"ד שלחותייהו עבדו, ולהנ"ל א"ש דכיון דיש לו בו חלק פוסל השחיטה וממילא כל הבהמה אסורה דהוי זבחי מתים, ולקמן גבי שנים אוחזי' ג"כ כן הוא וא"ש עיי'. דף ל"ט ע"א השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ז וכו' פי' רש"י ודאשחטה לע"ז שהי' בדעתו לעובדה בשחיטה זו ד"ה אסורה דהא זבחי מתים הוא, וצ"ע מה רצה רש"י בזה פשיטא דאם שוחטה לע"ז דאסורה דהא זבחי מתים כתיב ולא יחלק אדם בזה, ונ"ל בשנדקדק בלשון רש"י שהי' בדעתו לעבדה בשחיטה זו נראה דבמחשבה לבד נאסרה הבהמה אפי' בלא דיבר, ולא כן שיטת רש"י בקדשים דמפגל צריך דווקא דיבור כן פירש בפסחים פ' תמיד נשחט, [ס"ג ב' וע' תוס' ד"ה רבי] ומכ"ש בחולין לע"ז דצריך דיבור דבקדשים איכא סברא דבמחשבה נפסל דכתיב המקריב לא יחשב דקרי בי' לא יחשוב משמע במחשבה ולכן מסופק תוס' ד"ה אלא זביחה וכו' אבל בחולין לע"ז פשיטא לתוס' דצריך דיבור דבכל ענין דברים שבלב לא הוי דברים ולא כמ"ש פלתי דבחולין לע"ז יהי' מחשבה אוסרו יותר מבקדשים וכן מסופק התב"ש [סי' ד' סק"ד] עיי' בו, והנה כי כן צ"ל למה פי' רש"י שהי' בדעתו לעבדה בשחיטה זו ולכן נ"ל לומר עפ"ש התב"ש דהא דלקמן אמרי' הוכיח סופו על תחלתו הגם דלא הוציא בפיו בשעת שחיטה מ"מ כיון שהוכיח סופו על תחלתו הוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו עיי' בו, ואומר כי סובר רש"י דאם בשעת שחיטה אמר שרוצה לזרוק דם לע"ז איכא אומדנא לכ"ע אפי' לדלית להו הוכיח סופו על תחלתו, מ"מ בזה איכא אומדנא דמוכח דבוודאי גם דעתו לשחוט לע"א כיון שעכ"פ עתה עע"ז הוא, וא"כ אם אומר בפנינו שהי' מחשבתו לעובדה בשחיטה זו רק שלא הוציא מפיו ובכ"מ לא מזיק המחשבה אבל בכאן ששמענו בשעת שחיטה דרוצה לזרוק לע"ז מחשבתו ניכרת ואומדנא דמוכח דעובד בשחיטה זו, וא"כ גם לר"ל דסובר אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא נאסרה ע"י זה מ"מ עכ"פ הוא שרצה לעבוד בזה ממילא איכא אומדנא דשוחט לע"ז כמו שהי'