כתב סופר גיטין חולין נט

השחיטה לבסוף ולא יהי' שחיטה גם אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דווקא אם סוף השחיטה לא נתקלקלה ונדחק דלא הוי ספק בתחלה עד שלא נתקנח דמסתמא תהי' השחיטה טובה, אבל אם אין לשחיטה אלא לבסוף בנתקנח אינו מכשיר גם אם תגמר השחיטה כיון דאיכא ספק תחלה אם לא תתקלקל השחיטה עיי' בפנים בדבריו שדוחק לחלק בין ישנו לשחיטה מתחלה ובין אין לשחיטה עד לבסוף לענין זה, וי"ל דכ"ע סוברים ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף רק דרבי סובר דגם אם תתקלקל השחיטה לבסוף מ"מ מקרי שחיטה בתחלה ולא כרבא לעיל רק כר"י דלא סובר כן ולכן סובר דבנתקנח הדם מכשיר, אבל ר"ח סובר ישנו לשחיטה מתחלה ומסופק אם דווקא היינו כשגמר השחיטה בסוף, ולכן אם נתקנח הדם קודם הגמר אינו מכשיר כיון דהי' משקה ספק, וי"ל איפכא דכ"ע סוברי' אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ מכשיר אפי' בנתקנח דל"ל סברת הר"ן דהוא ספק משקה ור"א סובר כן עיי' היטב:

והנה לעיל בפלוגתא דר"י ור"ל לא מייתי ש"ס כלל כתנאי מהך בריי' מזה הוכיח הרמב"ם דש"ס לעיל לא סובר דפליגו ר"ח ורב כמו דמוקי ר"פ ור"א, רק דר"ל יוכל לומר כ"ע כדידי ופליגו בסברת חידושי ר"ן ור"י יאמר כ"ע כדידי רק פליגו אי צריך סוף שחיטה שתהי' טובה או לא וכמ"ש, ופסק הרמב"ם כן דבזה פליגו, וסובר דר"ח מסופק לי' בדין זה אי צריך סוף שחיטה או לא ופסק הרמב"ם כוותי' ולעולם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף כנ"ל ליישב עיי' וק"ל. דף ל"ז ע"א השוחט את המסוכנת עיי' תב"ש [סי' י"ז סק"ז] שכתב דצ"ל לרמב"ם דרובם אינם מתים [קודם גמר שחיטה] ועכ"פ מחצה ולכן בלילה רק ספק, אבל כשאינה מפרכס איכא רעותא דמתה וודאי נבילה היא, ועיי' פמ"ג שם שכתב דעדיין לא העלה ארוכה, דקשה אם לא פרכס רעותא היא א"כ בבריאה אמאי לא מזיק, ולכן כתב כי רוב הנשחטים מפרכסי' ומיעוט אינם מפרכסים ומ"מ חיים ובבריאה אמרי' שהיא מן המיעוט אם לא תפרכס משא"כ במסוכנת עיי' בו, ולא זכיתי להבין מנא ידעינן כי מיעוט שאינם מפרכסי' מ"מ חיים דלמא באמת מתים הם ואיך אפשר לברר דבר זה ממ"נ אם עושים מעשה חיות א"כ היינו פרכוס, והיותר נכון בזה מ"ש אאמ"ו מאוה"ג בחידושיו ובחתם סופר, דכל בהמה מוקמי' אחזקת חי ובסוף מתה משא"כ במסוכנת ליכא להעמידה על חזקה עיי' בפנים. אמר ר"ש השוחט בלילה וכו' הכה הטור [סי' י"ז] פסק כר"א דזינקה כשירה וכהא דר"ש והב"י תמה למה שביק רבנן דפליגי ופסק כר"ש, ועיי' פלתי שכתב לישב, דהא דלא מהני בלילה היינו מספק שבתחלה זינקה עיי' בו:

ודבריו נפלאו ממני דהא קשה על הטור על דפסק דזינקה סימן כשרות והלא חכמים סוברים דזינקה אין סימן חיות כלל וע"ז תירוצו לא מועיל כלום, והנכון מה שמצאתי בספר כנפי יונה דהטור לא קאי רק על עוף דבזה סובר כ"ע מודים דמהני סימן דזינקה, וכן כראה מסידור הטור דעל זה קאי עיי' וק"ל. השתא מחיים אסורה הקשה תוס' איך הבין בה"א דלמאי צריך לאסור משום נבילה תיפוק לי' דאיכא עשה דוזבחת דשאינה זבוחה אסורה ואף לאחר שנתנבלה איכא עשה ומייתי ראי' מר"ש דאוכל נבילה ביה"כ והנה קושי' תוס' לשיטה דאיכא לאו הבא מכלל עשה בוזבחת, אבל לשיטת ריצב"א בתוס' שבועות שם דאמרי' הדרא לאיסורא דנבילה ל"ק כלל, ולכאורה צ"ע מה צריך תוס' לכל זה כאן דהא פלוגתא דריצב"א ותוס' בשבועות הוא רק מאחר דאיכא איסור דנבילה בפירוש אם וזבחת הוא רק תיקון ואם לא תזבח תהי' עומדת באיסור דנבילה, או כאמר דזה לאו הבא מכלל עשה בפני עצמו אבל אם לא הי' כתוב כלל איסור דנבילה רק וזבחת פשיטא שהי' ידעינן איסור באינו זבוח דהא ציוה ה' וזבחת ואכלת אבל אי לא נזבח לא נאכל וע"כ איכא איסור בי' רק מאחר דכתיב נבילה סובר הריצבא דאם לא תזבח ליכא תוספת איסור רק נבילה, ואי לא כתיב נבילה הוי איסור מכלל וזבחת, וא"כ קושי' תוס' קאי לכ"ע דלא לכתוב נבילה ונדע איסור מוזבחת ולא הי' צריך תוס' להביא ראי' לזה מר"ש אי איכא עשה דוזבחת כמובן וצ"ע לכאורה, ונלפע"ד דתוס' סובר לריצבא דליכא באמת עשה בוזבחת דאמרי' הדרא לאיסור נבילה, לא הוי ידעי' שום איסור בבהמה שמתה מוזבחת או לא הוי כתיב נבילה, דהוי אמינא כי הקב"ה אמר וזבחת ואכלת היינו דאמה"ח אסור אבל שחיטה מתרת מיד כדלעיל דמותר לחתוך מבהמה מפרכסת ומותר לאכול האבר עכ"פ כשתמות הבהמה דשחיטה מוציא מיד מאמה"ח ואי לא שחטו אסור לאכול אבר שחתך מחיים משום אמה"ח והיינו וזבחת ואכלת מיד וליכא איסור אמה"ח, וכ"ש