כתב סופר גיטין חולין ו

תרי לאוי וא"כ בחד לאו לא הוי לקי כלל ובתרי עכ"פ לא לקי אלא חד, ועיי' ראש יוסף מפרש כוונת המהרש"א, ולפמ"ש במהד"ב שהבאתי נראה שלא כיוון יפה בכוונת המהרש"א עיי' ולפע"ד ליישב קושי' המהרש"א עפמ"ש תוס' לקמן פ"א ע"א ד"ה הנח בחד תירץ הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמור' דלא הוי ניתק גמור דלא הוי מעשה לתקן הלאו דוהיה קודש לאו מעשה הוא דמאליו קדוש עיי"ש היטב, ואומר הא דהקשה אביי והא הוי לאו הניתק לעשה ופשיטא אלא דעשה כזו דגריע' טובא דיעקר עכ"פ חד לאו היינו דסובר דלאו דמימר לאו שאין בו מעשה כמבואר בתמור' שם ומ"מ חייב דגם בכ"מ אין לוקין מ"מ במימר לוקין משום דלא שייך בי' מעשה כלל וכן פסק הרמב"ם (הל' תמורה פ"א ה"א) דמימר אין בו מעשה ולוקין דלא שייך בי' מעשה עיי"ש, ונ"ל הגם דלוקין במימר מ"מ עכ"פ לאו זה שאינו עושה מעשה קל בעצמותו ובאמת בכ"מ אין לוקין עליו כיון שלא עשה מעשה בפועל והגם דבמימר לוקין עליו מ"מ מסברא הי' לנו לומר דעשה קל כזה ידחה לאו כזה שאין בו מעשה ובכ"מ אין לוקין על לאו כזה ועכ"פ כאן ידחהו עשה כזו ומתרץ דמ"מ תרי לאוי' שאין בו מעשה לא יוכל לנתק, וכל זה למ"ד מימר אין בו מעשה אבל למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה ובכ"מ חייבי' על מעשה כזה דעקימת שפתיו דמעשה ממש הוא א"כ י"ל דל"ק בלא"ה קושי' אביי דיהי' עשה בזו דוחה הלאו דלא ציותה התורה על העשה כמ"ש תוס' הנ"ל, והא"ש דתוס' כאן הקשה די"ל דסובר להלכתא דעקימת שפתיו הוי מעשה, ושפיר הקשה בפשיטות לילקי פ' וא"ש ומיושב קו' מהרש"א, ומעתה בנקל ליישב סתירת רש"י הנ"ל, דרש"י כאן מפרש בפשיטו' וסופג משו' מימר די"ל דסובר הלכתא כהרמב"ם דבמימר חייב רק משום דלא שייך בי' מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה וא"כ ממילא מנותק חד לאו והיינו לא יחליפנו כמ"ש מהדורא בתרא, אבל בב"מ שם מייתי ר' יוחנן מתני' דתמורה לסיוע דעקימת שפתיו הוי מעשה מדלקי מ' ושפיר פירש שם כשהביא ר"י המתני' דלקי משום לא יחליפנו דמוקדם בקרא דלר"י אין מנותק שום לאו כמ"ש וא"ש הכל עיי' וק"ל. ע"ב. אבל אמר הרי עלי לא בתוס' נתקשה איך אכלו ישראל שלמים במדבר לר"מ, ולפע"ד י"ל מסברא כיון דכל החשש שיעבור נדרו ולא יביא, י"ל כיון שלא היו מותרי' לאכול בשר חוץ משיקריבו שלמים ולא הי' החשש זה שלא יקריבו כי וודאי יקדימו וישלמו נדרם בשביל תאות אכילתם כנ"ל וק"ל. ובמוקדשי' לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו' כתב תוס' אע"ג דלקמן אמרי' דמפרכסת הרי היא כחיה חיישי' שמא יגע אחר פרכס א"נ דווקא לענין העמדה והערכה הוי כחי ולא לענין טומאה כדאמר לקמן בשוחט בהמה טמאה לנכרי וכו' הנה דברי תוס' אלו צע"ג דמאי ס"ד לכתחלה להקשות והלא מפורש ושום שכל לקמן שם דלענין טומאה לא הוי כחי וע"כ לחלק בין טומאה להעמדה והערכה, ותירץ הראשון צ"ע איך מקשה לקמן האי טמא דאיטמא במאי הלא בשעת שחיטה אינו מטמא רק אחר פרכוס והייתי נבוך בדברי תוס' אלו עד שמצאתי ראיתי שאהבה נפשי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל והוא לא העיר על קושי' אלו, וכתב בקיצור כדרכו בקודש דס"ד דתוס' מדחזי' דלענין העמדה והערכה חשבי' כחי ע"כ צ"ל שאני קדשי' כיון דלאחר שחיטה מחוסר זריקה לא מחשבי' שחיטה כאוכל לקבל טומאה ותירץ תחילה דשמא יגע אחר פרכוס:

א"כ אפי' בהכי מטמא טומאת אוכלין כמו בהמה טמאה לב"נ דאע"ג דאסור באכילה לדדהו מ"מ מטמא טומא' אוכלין, ועפ"ז י"ל קושי' ת"ח למה לא הקשה ברפ"ב דזבחי' האי טמא דאיטמא במאי דבקדשי' לא מטמא דמחוסר זריקה, רק לאחר פרכס מטמא וע"ז ל"ק קושי' ש"ס כמובן, אבל כאן מקשה על טמא בחולין דמטמא בשעת שחיטה מקשה שפיר עכ"ד וש"י, וצריך אני להוסיף דעדיין מפוקפק איך ס"ד דתוס' לומר בקדשים יען מחוסר זריקה אין השחיטה משווה אוכל הלא מפורש בבהמה טמאה לנכרי כדתירץ, ונ"ל דסובר בהס"ד דשאני קדשי' דמחוסר מעשה דזריקה, משא"כ בשוחט בהמה טמאה לנכרי דהוא דבר דאתי' ממילא שלאחר פרכס תהי' מותרת לנכרי ודברי אאמ"ו זצ"ל המה דברי' נכוני' וקלורי' לעינים בדברי תוס' אלו ועיי'. שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו, צ"ע מה רצה בזה לפרש למאי חיישי' הלא קתני במתני' דחיישי' שמא יקלקלו את שחיטתן והכל בכלל כל קלקול שחיטה דאיתא ואי שרצה להשמיענו דלא חיישי' להגרמא ועיקר דניכר כמ"ש תוס' זה לא צריך להשמיענו פשיטא שניכר ונראה וזה ידוע לכל, וכל אמוראי' באקימתא דדהו מפרשי'