כתב סופר גיטין חולין ה

והא"ש במומר דישראל בודק סכין ונותן לו בהמתו לשחוט אנו רואי' שחיתה עתה בשעת שחיטה בהמה זו בידו עתה לשחוט ונאמן ששחטה שפיר בהמה זו מה שהיתה בידו כנ"ל עיי' שם. שמא יקלקלו וכו' בתוס' מקשה על פי' רש"י לקמן י"ב דשמא קלקלו לא קתני זאת אומר' היינו אפי' אחרי' אותן הכא זה מוכח מסיפא דקתני וכולן ששחטו דיעבד, ועיי' פלתי הקשה דלמא סיפא דיעבד נקט משו' חרש דלא ישחוט לכתחלה בשביל הברכה כשיטת הרמב"ם עיי' בו, ובתחלה הי' נ"ל ליישב, דלכאורה צ"ב באמת איך רבא ואביי ור"א דייקו וכולן ומאי יענו בי', ונ"ל דסברו דאיכא רבותא דבוכולן דלא נטעה דואם שחטו דווקא אשוטה וקטן אזיל ולא אחרש דברכה מעכבת בדיעבד, ועיי' במרדכי בשם אלדד הדני דבאמת רוצה לפסול השחיטה בלא ברכה, ומצינו ערום לא יתרום ומפרש דלא נימא דברכה מעכבת בדיעבד ואם תרם תרומתו תרומה חזינן דרבותא אית בי והי' מקו' לטעו' דחרש שחיטתו פסולה קמל"ן וכולן לכלול גם חרש, אלא דבאמת גם זה דוחק קצת לומר שהיינו מפרשים ואם שחטו דלא קאי אכל האמור היינו חש"ו רק אשוטה וקטן לכן נאיד הש"ס מזה ומקשה וכולן למה לי, אבל רבא ודעימי' סוברי' כמ"ש וניחא להו בזה כן י"ל, (ובאמת הראב"ן מפרש וכולן רק אקטן ולא אחרש ושוטה דיש להו מעשה עיי' בו והוא צ"ע), וכפ"ז שפיר הקשה תוס' דמוכח מסיפא דווקא דיעבד, דקאי משום חרש נקט א"כ קשה למה קתני וכולן כדי לכלול גם חרש הלא כדג דקאי על חרש מדקתני דיעבד דאי על שוטה וקטן לחוד הוי נקט לכתחלה, וע"כ מוכח דבאמת גם באלו מדינא דווקא דיעבד והקשה תוס' שפיר, אלא דיש לדחות דלמא באמת באלו אפי' לכתחלה אלא דמ"מ לא הוי ידעי' דגם חרש בכלל מדקתני דיעבד די"ל דמתני' רצה לפרט ולאשמעי' דחרש בכלל שלא נטעו לומר דחרש לא ודיעבד משום דבאלו דשוטה וקטן דווקא דיעבד וכל זה היינו טועים קמ"ל ובאמת י"ל אפי' לכתחלה מהני אחרי' רואי', ועדיין י"ל ולא אאריך בזה עיי'. והנה כתב תוס' אי גרסי' לקמן רבה ניחא, ועיי' תורת חיים תמה על דברי תוס' הלא רש"י מפרש לקמן כן על רבא ולאביי ור"א ג"כ והדרא הקושי', וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שמיסב זה דבאמת תירצו ראשונים על קושי' תוס' לרש"י דדרך התנא לכתוב כן שמא יקלקלו דאפי' לכתחלה לא והדר קתני ג"כ דיעבד עיי' ברשב"א ובחי' ר"ן, אלא דקושי' תוס' הוי איך אמר רבא זאת אומרת משמע מזה מוכח הלא מפורש יותר בסיפא ואיך אמר מזה מוכח ושפיר כתב תוס' דאם גרסינן לקמן רבה א"ש דאמר זאת אומרת, ורש"י מפרש שפיר לרבא ואביי דנקט שמא יקלקלו כדלקמן לאורוי' דווקא דיעבד וע"ז ל"ק די"ל כתירץ ראשונים דרך התנא כן עכ"ד וש"י. ועל גוף קושי' תוס' נלע"ד ליישב עפמ"ש הראש יוסף וביאר יותר בפמ"ג דבמתני' דקתני ואחרי' רואי' אותם היינו שכיון הקטני' רוב מעשיה' מקולקלי' וצריך עדות שנים דאחד כיון שאין בידו ורוב מעשיה' מקולקלי' אינו נאמן ובראש יוסף הקשה מהא דלקמן ראה א' ששחט ובפמ"ג כתב בקטני' הטעם שרוב מעשיה' מקולקלי' ול"ק מלקמן עיי' ובלא"ה יש לחלק מהא דלקמן דגם השוחט בעצמו מעיד הגם דלא למד ולאו אדעתי' ואפי' אומר ברי לי לא סמכי' עליו מ"מ י"ל בצירוף עוד א' סמכי' בצירוף שניהם, וי"ל לפ"ז דאי הוי קתני שמא קלקלו מסיפא לא הוי ידעי' דבאחרי' רואי' דווקא דיעבד כשר דהא דקתני דיעבד לאורוי' לנו דאפי' דיעבד דווקא בשני' רואי' כשר אבל בא' אפי' דיעבד פסול דצריך עדות גמור ואי הוי קתני באחרי' רואי' ישחטו לכתחלה ה"א דווקא לכתחלה צריך שנים ובדיעבד אפי' בא' כשר קמ"ל דאפי' דיעבד דווקא בשנים כשר, ואלו מהא דשמא קלקלו לא הוי שמעי' רק דבלא רואי' אותם שחיטה פסולה, ולכן הוצרך שמא יקלקלו לאורוי' דלכתחלה לעולם פסול דשמא יקלקלו כמ"ש ראשוני' או דלא הוי אדעתי' או משום דמועדי' לקלקל והוי בל תשחית כנ"ל עיי' וק"ל. וסופג את הארבעים פי' רש"י משום לאו דלא ימיר עיי' מהרש"א מהדורא בתרא הא דלא כתב משום לא יחליפנו דכתיב ברישא, דסובר דהא דלוקה היינו דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי וסובר דעכ"פ חד לאו מנותק והיינו לאו הראשון דלא יחליפנו עיי' בו והביאו ג"כ אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ומפרשו, ושם הקשה זצ"ל סתירת רש"י בב"מ דף צ"א ע"א מפרש רש"י וסופג משום לא יחליפנו וצ"ע לכאורה, ונלפע"ד ליישב כשניישב ג"כ קושי' מהרש"א על תוס' שהקשה לילקי שמונים, והקשה הלא אמר אביי בתמורה דלא אתי עשה ומנתק