כתב סופר גיטין חולין נז

בדקולא אחר שחיטת שני סימנים דע"כ צריכה לחיות מעט אחר שחיטה ואז הסימנים כמנחא בדקולא, ולפי דברי מהרמ"ל הנ"ל צ"ל דראב"י סובר כאמוראי דסברי לקמן דסגי בפרכוס באמצע דל"צ חיות אחר שחיטה, דהא קאי שישראל מזונכי' ולא נכרי והיינו בשחיטה כשירה ולפמ"ש הוכיח רש"י דע"כ ראב"י כשמתה בגמר שחיטה מיד וע"כ צ"ל דסובר דלא כרבא לקמן עיי' בכ"ז וק"ל. הרוצה לאכול כזית בשר מבית השחיטה, צריך לעיי' מנא לן דבישראל השחיטה מתרת לאכול מיד משום אמה"ח דלמא התורה ציותה שנזבח להוציא מידי נבילה וכשתמות תהי' מותרת ולא תהי' נבילה אבל כ"ז שחי' מאן יימר דמותרת דשחיטה מתיר משום אמה"ח. ומצאתי ראיתי אחרי רואי שכבר עמד וחקר על זה בפמ"ג סי' כ"ז, ומ"ש דמוכח מדאצטרך לא תאכלו על הדם דע"כ משום אמה"ח מותר דאל"ה תיפוק לי' דאסור כל זמן שחי משום אמה"ח והיינו דליכא למימר דצריך לעבור גם משום לא תאכלו כיון דלית בזה מלקות דהוי לאו שבכללות כמבואר בש"ס סנהדרין [ס"ג א'] כצ"ל לדבריו, אבל אין מובן לפע"ד הלא הא דלא תאכלו אין מיותר דצריך לגופו והרבה דרשות דרשינן מיני' עיי"ש, אבל נלפע"ד דברייתא הוכיח כן דאל"ה איך מותר לישראל לאכול ריאה ובני מעים, כיון דעם גמר שחיטה כמנחו בדקולא דמי והוי אמה"ח אי לאו דשחיטה מתרת אמה"ח, ותורה אמרה וזבחת ואכלת דנראה מפורש דכל בהמה מותרת אפי' בני מעים וגם הלא מקריבי' בני מעים, וכתיב כל בבהמה תאכלו כנ"ל נכון עיי', ומוכח לפ"ז דגם אי דלא פסקי' כר"ל דריאה כמנחא בדקולא דמי' מ"מ בשני סימנים בוודאי הוי כמנחא בדקולא ודלא כפר"ח דפשיטא לי' דאפי' בשנים לא אמרי' כמנחא בדקולא ועיי' פלתי, וזה ראי' מוכרחת לדעתי וק"ל, עיי' קצה"ח חו"מ סי' רל"ב סק"א שמביא ראי' דבבני מעים נבילה אסורי' לב"נ ולא בטריפה ועיי' נתיבות המשפט שם. אחד נכרי ואחד ישראל מותרים בו, מה שהקשה תוס' מיפ"ת דלא שייך מי איכא מידי לולי סברת תוס' ז"ל הי' נ"ל דאין דומה לשם דהתם שפיר קאמר דתורה התירה יפ"ת שנכבשה וכיון דגוי לאו בר מעשה זה הוא א"כ יפ"ת שלו אין זה אופן של יפ"ת דישראל דהיא כבושה וקנוי' לו משא"כ של נכרי יפ"ת כזו גם לישראל אסורה, אבל בשחיטה דהכא מאחר שנעשה מעשה שחיטה כשירה המוציא מידי אמה"ח ואיך חתיכה זו המותרת לישראל לנכרי תהי' אסורה דאטו אם נכרי לוקח מהן סר מעשה שחיטה ממנו והבן זה. ומה שהקשה תוס' לבסוף לר"ל דח"ש מותר מה יענה ועיי' ראש יוסף דקושי' התוס' לאו אטהורה דאיכא איסור זביחה גם י"ל דח"ש אסור וקושי' תוס' רק אטמאה דליכא עשה עיי' בו, ולפע"ד אין לפרש קושי' תוס' אטמאה די"ל דטעמא דמי איכא פי' רש"י בסנהד' [נ"ט א'] דלישראל לקדשה יצאו ולא להקל, ולכן כתב תוס' לענין שביתה דגוי ששבת חייב מיתה כיון דלישראל מצוה ליכא משום מי איכא מידי היינו כיון דאדרבה קדושת ישראל שמחויבים במצוה גרמה להם קולא דמותר לשבות ואין בזה משום דלקדשה יצאו כנ"ל, וא"כ י"ל דתורה אמרה כל שבשרה אסור ליכא אמה"ח ודין זה גם בגוי אם יהי' באופן האפשר, וא"כ ישראל קדושתייהו גרמא שיהי' בהמה טמאה אסורה להם וזה גורם להם קולא דליכא אמה"ח וקדושתייהו גורם קולא וליכא משום מי איכא מידי כנ"ל, וצ"ל מאי הקשה תוס' מתחלה מטמאה עד דהוצרך כיון דאיכא שם איסור וי"ל דלרווחא דמלתא כתב תוס' כיון דאיכא איסור עכ"פ בטמאה, אבל להוכיח דר"ל ל"ל מי איכא מידי אין להוכיח מכח קושי' זו, ולכן נ"ל דקושי' אר"מ מחי' ועוף וק"ל. והנה הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ט הי"ג] פסק דחותך מבהמה קודם שתצא נפשה אסור ליתן לב"נ ותמהו עליו דהוא נגד ברייתא דכאן ועיי' בלח"מ שתירץ דרמב"ם סובר דסוגי' דסנהדרי' חלוקה עיי' בו, ולפע"ד נראה ליישב דרמב"ם הוכיח מסתם מתני' דל"ל בדין זה ובבני מעים מי איכא מידי נגד בריי' כאן, הנה לקמן ל"ח ע"ב במתני' השוחט לנכרי שחיטתו כשירה, ודקדקו הראשונים למה נקט מתני' לשון דיעבד ועיי' רשב"א מה שחידש מזה להחמיר ועיין ר"ן כתב כי ה"ה לכתחלה מותר ונקט דיעבד אי הוי נקט לכתחלה ה"א דבאמת אסור לאכול רק אשמעינן שוחטים לנכרי לאפוקי דלא נימא דאסור לשחוט לו משום לפני עור קמ"ל דמותר לשחוט אבל לעולם באכילה אסור לכן נקט השוחט כשירה עיי"ש. ולפע"ד צ"ע אם משום ע"ז ליכא לפני עור, ועיי' ראש יוסף דמסביר דבלאו הכי יעבוד ע"ז, מ"מ איך ישחוט ישראל לגוי הכא מכשילו שיאכל בני מעים אמה"ח ואם לא ישחוט הוא לו אולי לעצמו ימית הבהמה כדרך נכרים ומעשים בכל